הערת הכותבת: נזכרתי בקטע הזה היום כשעמדתי בדיוק באותה נקודה והסתכלתי עליו. ליתר דיוק, העברתי את מבטי בינו לבין המורה שלי למתמטיקה, שבדיוק התכוון לעלות לכיתה שלנו, אבל הסתכלתי גם עליו. זה מוזר לי לראות אותו מסופר קצר כל כך. בכל אופן, זה אחד הרגעים שאני שומרת עליהם הכי טוב בזיכרונות שלי. זה היה פשוט יפיפה.

עמדתי והבטתי בתלמידי השכבה בעודם נאספים בקומה התחתונה. הם התארגנו בקבוצות, מדברים זה עם זה, מתלהבים מהטיול שהם עמדו לצאת אליו. למרות שהטיול נשמע נחמד, לא התכוונתי לצאת אליו, ולכן לא הגעתי לתדרוך שעתיד היה להתחיל כמה דקות מאוחר יותר. ובכל זאת, נהניתי לראות אותם מלמעלה, כאילו אני סוג של אלה כל יכולה ששומרת עליהם מלמעלה.

כשראיתי את המחנכת הראשונה מתקרבת אליהם התחלתי לחפש אותו שם. ידעתי שהוא יגיע עם קפה- הוא תמיד היה עם קפה, לא משנה איזו שעה ביום זו היתה. ואכן, רגעים ספורים לאחר מכן הוא התקרב אל תלמידי כיתת החינוך שלו, מדבר איתם בשקט. הם התלהבו למראהו, ולא יכולתי שלא לחייך בעודי חושבת על כמה שהתלמידים שלו אוהבים אותו. האמנתי שיש להם - או ליתר דיוק, לנו, סיבה טובה. אני עדיין מאמינה בזה.

הם עברו את ההדרכה לקראת הטיול בשקט יחסי. כמובן, כשמדובר בבני נוער אף פעם אין שקט מוחלט, אבל השקט היחסי היה טוב מספיק. הם סיימו את ההדרכה אחרי בערך שעה ואז התפזרו לכיתות. לאורך כל אותה השעה עמדתי שם, מביטה בו בדממה מלמעלה, מחייכת למראה הרצינות שלו. עקבתי אחרי כל תנועה שלו, מלגימה של קפה ועד להערה לתלמידים שהפריעו. כמו תמיד, הערצתי את הדרך שבה הוא התחבב על התלמידים, אבל באותה נשימה היה מחנך אמיתי ולא וויתר לאף אחד שהפר את החוקים.

כשלבסוף נגמרה ההדרכה והתלמידים החלו לעלות לקומה השנייה, שבה אני עמדתי, ראיתי אותו מסתכל למעלה. לא ידעתי מה הוא ראה - לא הצלחתי לתפוס את מבטו מגובה שכזה - אבל ראיתי שכמה דקות לאחר מכן הוא עזב את מעט התלמידים שנשארו למטה ועלה למעלה, לעבר הקומה שלנו. עקבתי אחריו בחיוך בעודו מגיע אל השכבה שלנו ועוצר לדבר עם תלמידים מהשכבה- עם רובם הוא החליף רק מילה או שתיים, אבל הן גרמו לתלמידים לחייך. מצאתי את עצמי תוהה שוב איך הוא מצליח להגיע אל כל התלמידים שלו בצורה הזאת.

להפתעתי, הוא עצר לידי. חייכתי אליו והוא השיב לי חיוך, עיניים ירוקות-כחולות מתמקדות בעיניים החומות שלי. "היי," אמרתי, עדיין מחייכת ברוך.

"היי."

"מה קורה?" שאלתי בקלילות.

"אני בסדר גמור," הוא השיב. הוא נראה לי רגוע, וכמו תמיד שמחתי לראות את זה. "מה שלומך?"

הנהנתי קצרות. "אני בסדר."

"קיבלתי את המייל שלך עם הסיפור," הוא אמר לאחר רגע קצר של שתיקה.

חייכתי. למרות שהשתדלתי להיות רגועה בנוגע לזה, התרגשתי מהמחשבה שהוא יקרא משהו שכתבתי. "אני שמחה לשמוע."

"עוד לא קראתי אותו," הוא הוסיף. ניחשתי שלא יצא לו לעשות את זה מהר כל כך. ידעתי עד כמה הוא עסוק. "אני מקווה שאני אגיע לזה בסופ"ש."

"מתי שיצא לך, זה לא דחוף." הבטתי בו שוב, לא יכולה שלא להביט בו ברוך. למרות שהכרתי אותו באמת רק זמן קצר כל כך, הוא כבר הפך לאדם משמעותי בחיים שלי. "אני מקווה שתאהב את זה."

"קראתי את השורה הראשונה," הוא הוסיף. משראתה את הגבה-המורמת-בתהייה שלי, הוא הוסיף, "אני תמיד קורא את השורה הראשונה של משהו כדי לבדוק אם הוא נראה לי מתאים או שלא. אם יש לי תחושה טובה בנוגע אליו, אני מנסה. זה נראה טוב."

לא יכולתי שלא לחייך חיוך רחב. "אני שמחה לשמוע." ניסיתי להתעלם מהלב הפועם בחוזקה שלי. "אני מקווה שתהנה."

"אני אחזיר לך תשובה בנוגע אליו הערב או מחר."

הנהנתי בהבנה. אז הבטתי למטה בדממה, מודעת עד מאוד לכך שהוא עדיין עומד לידי. העפתי מבט לעברו וראיתי שגם הוא מביט למטה, אל קומת הקרקע, ונראה שקוע במחשבות. לא יכולתי שלא לבחון את הפנים שלו, את השלווה שבתווי פניו ואת המבט החושב שבעיניו הירוקות-כחולות. חייכתי לעצמי ואז חזרתי להסתכל למטה, נהנית מהרגע. 

היה משהו נעים ברגע הזה. לא משהו - זה היה אחד הרגעים הכי רגועים שהיו לי באותה התקופה, אם לא אי פעם. תמיד היתה לו השפעה מרגיעה עליי, ותמיד מצאתי את עצמי רגועה בחברתו. מאוחר יותר, גם כשהייתי לחוצה, הבילוי בחברתו תמיד הרגיע אותי. ובאותו הרגע, אחרי אותם רגעי טירוף בחודשים הראשונים של שנת הלימודים, לא היה משהו נעים יותר מהרגיעה שחשתי כשעמדתי שם לידו. עמדנו שם בדממה, כל אחד חושב על משהו אחר - או ליתר דיוק, הוא חושב על משהו ואני חושבת עליו - רגועים לחלוטין, רק נהנים להיות ביחד. מבחינתי זה יכול היה להימשך לנצח.

בסופו של דבר קראו לו אז הוא הלך, אבל לא לפני שהעניק לי עוד אחד מהחיוכים שלו שאני אוהבת כל כך. אני עדיין עומדת שם לפעמים, חושבת על העבר ונזכרת ברגע הזה של שלווה טהורה בתוך סגנון החיים המטורף שבחרתי לעצמי השנה. וכל פעם שאני חושבת עליו אני מתמלאת בשלווה פנימית, מסוג השלווה שכמעט רק הוא העניק לי עד היום.