"אין בחיים מספיק זמן לאנשים עם הרבה תוכניות.... אז מה?! תעשי סדר עדיפויות. אני מניח שהייתי צריך לחיות עד מיליון כדי למצות, אבל אנחנו רק בניאדם, לא?"

-מר ג'.

זה המשפט שעומד בבסיס הפוסט שלי היום.

ועכשיו אני אתחיל מההתחלה:

היום בביה"ס הם ראו את הפרק השני של "איכילוב", סדרת הריאליטי הזאת על איכילוב. הגעתי לקראת האמצע ולא ראיתי יותר מכמה דקות, אבל בכמה דקות האלה ראיתי כמה דברים. בין היתר ראיתי מטופלת שהתאשפזה במחלקה הפנימית למרות שכנראה שאין לה כלום (יחד עם האמירה ש"זה קורה הרבה" מהפנימאית שהיתה במשמרת), ואת אותה הפנימאית שדיברתי עליה לפני רגע מדברת על העבודה שלה ועל איך שזה משתלב (או לא כל כך משתלב) עם החיים האישיים.

היא דיברה על כמה דברים שאני רוצה להתייחס אליהם- על זמני העבודה, קצת על המקרים, על הכוח האישי ועל הסטטוס בחיים.

מבחינת הזמן- ידוע שאחרי שש שנים בבי"ס לרפואה מגיעים סטאז', התמחות, תת-התמחות וכו'. מידע אישי ואחרי בדיקה באתר המתמחים של הר"י, מסתבר שכל הסיפור הזה לוקח לפחות ארבע שנים, בדרך כלל אפילו יותר. במהלך השנים של ההתמחות נמצאים לפחות שלושה ימים (מלאים, יעני 24 שעות) בשבוע בבית החולים, עובדים כמו מטורפים וחיים על קפה. אחרי זה זה נעשה קצת פחות גרוע, אבל הרופאה שפגשנו במחלקה הנוירולוגית סיפרה לנו שהיא צריכה לעבור במהלך המשמרת בין המחלקה למיון והשעות בערך אותו הדבר, מה שאומר שזה עדיין לא קל. (נשארים 3-4 ימים, מתוכם זמני שינה, סידורים, חברים...)

אין לי בעיה עם להקדיש הרבה זמן לרפואה, אבל כן יש לי בעיה שלא יהיה לי זמן. לא פחות משחשוב לי להיות רופאה חשוב לי ללמוד (אסטרופיזיקה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מתמטיקה, לפחות תואר בכל אחד...), וקשה לי לראות איך בלפחות 15 שנים הראשונות יהיה לי זמן לעשות את זה במקביל לרפואה, בטח ובטח כשאני רוצה לעשות שתי התמחויות. אני צריכה זמן לכתוב- אין מצב שאני חיה בלי זה. אני צריכה זמן לחיים חברתיים כלשהם, גם אם אין לי הרבה כאלה. לא בטוח שיהיה לי את הזמן לעשות את הכל.

הלאה- המקרים. חלק מהעניין שלי ברפואה הוא בלעזור לאנשים, אבל אין לי בעיה להודות בזה שחלק מהעניין שלי ברפואה הוא בדיוק בדברים המגניבים והמפחידים שיש (דוגמת האוס, כן). שתי בעיות עם זה- רוב הדברים המגניבים באמת לא נפוצים באזורים שלנו, וכמובן שאין מחלקה אבחונית שתוכל לאסוף את כל הדברים המגניבים האלה. עם השנייה אפשר היה להתמודד, היא הגרועה פחות, אבל כשהיינו במחלקה הנוירולוגית, שבה תמיד התכוונתי לעבוד, גילינו שהדברים הרבה פחות... זוהרים משהם נראים. זה נשמע קצת חסר-לב, אבל לפחות אני אומרת את האמת. אנד, יו נואו, זה נשמע קצת פחות מעניין פתאום.

יש את עניין הסטטוס בחיים, שהרופאה ב"איכילוב" דיברה עליו- שאתה בגיל שלושים ומשהו, עכשיו מתחיל לעבוד באמת כרופא ועובד כמו מטורף, וכולם סביבך כבר נשואים/עם ילדים וכו'. אני לא מחבבת כרגע אנשים במיוחד, אבל כן, גם אני מתכננת להקים משפחה וגם אני מתכננת שיהיו לי חיים חברתיים עם אנשים שחשובים לי. אני לא מתכוונת להתעסק רק ברפואה, ועם כמות הזמן שיש במקצוע הזה, עושה רושם שככה זה יהיה, בשנים הראשונות, לפחות.

ואחרון חביב- הכוח האישי. אם להודות באמת, לא חשבתי על זה עד היום. אבל בסופו של דבר, לא קל להתמודד עם אנשים (זה פחות המחלות והבעיות, יותר האנשים עצמם, אצלי לפחות), ולא קל להתמודד עם עבודה רצופה במשך כל כך הרבה זמן. היא אמרה שבשביל זה צריך למצוא את מקורות הכוח, שיהיה טוב במיוחד לחזור הביתה וכדומה, ולמרות שאני יודעת שהכוח הוא אצלי ושאני מסוגלת להתמודד עם זה, נשאלת השאלה כמה זמן אני אהיה מסוגלת להתמודד עם זה בלי לאבד את השפיות. אני מתסכלת על מה שאני עושה השנה- ללמוד שני מקצועות במקביל, אפילו שלושה בשבועות האחרונים. כמה פעמים התמוטטתי במהלך השנה? כמה פעמים מר ג' ואמא מנעו ממני להתמוטט לגמרי במהלך השנה? העומס לא יהיה פחות גרוע אם אני אעסוק ברפואה- אלא סביר להניח שיותר. זאת לא שאלה של האם אני מסוגלת להתמודד עם זה - אלא האם באמת כדאי לי להתמודד עם זה.

ואני מנסה לחשוב, יכול להיות שה- losses שלי גבוהים מה- gains? זאת אומרת, אני מתעניינת ברפואה כבר לפחות שש-שבע שנים, שזה חלק גדול מהחיים שלי. אבל האם באמת כדאי לי לעבוד כרופאה, או שאני פשוט אלמד את זה ואעשה משהו אחר בחיים שלי?

כי אם להודות באמת, שאר הדברים מאוד חשובים לי. במיוחד עניין הזמן והחיים החברתיים. אין לי הרבה כאלה ואני עדיין לא בטוחה איך לעשות את זה, אבל אני רוצה שהם יהיו קיימים יותר מאשר בשנה האחרונה. אני רוצה משפחה וילדים והכל. נכון שמוקדם מדי לתכנן את כל זה, אבל אני כבר יודעת שאני רוצה את הדברים האלה ואלה דברים שאני לא חושבת שאני אתפשר עליהם.

וכאן מתקשרים דבריו של מר ג'. אני אנושית. אני אמות באיזשהו שלב (בתקווה שבשלב מאוד מאוחר). הוא צודק- אין לי את כל הזמן שבעולם. נכון ששנינו אוהבים ללמוד ורוצים ללמוד כמה שיותר, ומצדנו היינו מבלים את כל הזמן שלנו בלמידה של דברים חדשים, אבל אין לנו את הזמן לזה בחיים. אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו מעדיפים- לימודים או משפחה? עבודה או לימודים? עבודה או משפחה?

במצב רגיל לא הייתי חושבת על זה. אבל אם אני בוחרת ברפואה אני מקריבה חלק מהחיים שלי, מכל מה שאני רוצה לעשות, בשביל משהו שאני פתאום בכלל לא בטוחה שיעשה לי טוב כמו שתמיד חשבתי. אז האם אני באמת רוצה את זה, או שאני מעדיפה לעשות משהו כמוהו וכמו MIG- ללמוד קצת, לעבוד, להקים משפחה ולהחזיק גם חיים חברתיים?

זה היה נחמד, כשאמרתי ל-MIG שאני נרשמת לפסיכומטרי הקרוב וביקשתי את עזרתו בנושא (הוא היה מורה לפסיכומטרי), הוא שאל אותי למה אני צריכה לעשות פסיכומטרי עכשיו, באמצע התקופה הכי מטורפת ועמוסה שיש לי. אמרתי לו שאני רוצה לשמור על האופציה של עתודה פתוחה כי אני נוטה לכיוון הזה, עתודה ברפואה, אז הוא אמר לי, "איך את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות? אני בגילי עוד לא החלטתי מה אני רוצה לעשות". גם מר ג' אמר לי משהו דומה פעם וגם כתב לי ש"זה בסדר שהחלטת להיות רופאה, פשוט אל תרגישי שזה במקום דברים אחרים, ואם תרגישי שטעית, אז מה? עם ציונים טובים בכל מגמה תתקבלי לכל תואר שתרצי במילא וגם אחרי זה אפשר לשנות החלטות- אמרתי לך, החיים לא ממוסגרים ואת תרגישי שאת מתחייבת ל-120 שנה הקרובות."

יש עוד על מה לחשוב.