מה שלומך? אני יודעת שאמרתי שאני כבר לא אשאל את זה, אבל אני לא יכולה שלא. אני לא מניחה שאתה מופתע מזה שאני עדיין דואגת לך- מזה שאני לא מרוצה מזה שתעביד את עצמך יומיים לפני המתכונת שלנו ומזה שמה שישבת לעשות אתמול בלילה זה להעביר דיווחים למערכת של בית הספר. אני חושבת שאולי זה קצת יומרני מצדי, אבל מישהו צריך לדאוג לך כשאתה דואג לכולם, ואני לא יכולה לסמוך על אף אחד, אפילו לא על המשפחה שלך, שיעשה את זה.

לא קצת יומרני, לא? קצת הרבה.

אין לך מושג כמה אני חושבת עלייך בזמן האחרון. אני חושבת עלייך כשאני שותה את הקפה שלי בבוקר (וזה קרה לי כבר פעמיים ביומיים האחרונים) ואז מחייכת כשאני רואה אותך מסתובב במסדרון עם כוס חד פעמית. אני חושבת עלייך כשאני מסתכלת על חלק מהספרים שלי, כשאני קוראת פרויד, כשאני רואה עוד פרק של "המפץ הגדול", למרות שהתוכנית הזאת לא משכה אותי כמו שאמרת שהיא תמשוך אותי. אני יושבת לקרוא את הספרשאמא שלך כתבה בימים האחרונים (MIG תפס אותי עושה את זה ואני בטוחה שהוא זיהה אותו), וכל הזמן חושבת "מר ג' עשה/היה עושה/אמר/היה אומר ככה...". אתה יודע, אני מתכוננת עכשיו לפסיכומטרי עם ה-SelfClass של High Q ועם MIG (שממש מקסים ועוזר ומדהים), ואני כל הזמן חושבת לעצמי מה היית אומר על זה ועל זה שזה ביום אחרי הבגרות באזרחות.

אבל לא בגלל זה אני כותבת לך.

היו לי חלומות מוזרים בזמן האחרון. חלומות שבהם אתה נפגע ואני מגיעה לשם בתור מישהי ממד"א כדי להציל אותך. חלומות שבהם המשפחה שלך נפגעת. חלומות שבהם אני מגלה שקרה לך משהו. חלומות שבהם קרה לי משהו ואתה שם כדי לעזור, למרות שגם אם אכפת לך היום אתה כבר לא מראה את זה. חלמתי היום שחטפו אותי ואת אחותי, ואתה, MIG ואחיכם הגעתם לחלץ אותנו. לא ראיתי אותך, אבל ידעתי שאתה תכננת חלק מזה וזה הספיק לי.

ואתה יודע מה עוד קרה בזמן האחרון? ביום רביעי הבנתי פתאום שאני כבר לא כל כך בטוחה שאני רוצה להיות רופאה, למרות שהייתי לגמרי בטוחה בזה. ואתה מכיר אותי- לפני כמה חודשים הייתי מבועתת מכל שינוי, בטח שינוי בסדר גודל שכזה. אבל הפעם לא פחדתי. זאת אומרת, אני עדיין לא מפחדת. אני פשוט מחכה לזה, תוהה מה יהיה, מנסה לחשוב מה יכול להיות. וכל פעם שאני חושבת על זה אני חושבת עלייך ועל איך שבזכותך זה לא היה קורה היום - מי יודע אם זה היה קורה בכלל. ואני אסירת תודה.

יש לך מושג כמה שיחות אני מנהלת איתך בתוך הראש שלי? כתבתי עלינו כל כך הרבה, על מה שיכול להיות, על מה שיכול היה להיות. כשראיתי אותך מחבק את החיילות ההן לפני טקס יום הזיכרון מצאתי את עצמי תוהה אם כשאני אגיע לבית הספר כחיילת, תחבק גם אותי. תהיתי אם בכלל תשמח לראות אותי, או שמבחינתך אני אהיה מטרד ואתה תעדיף שאני לא אגיע. תהיתי איך תגיב אם אני אחזור כל כמה זמן לוודא שאתה בריא ושלם ושהכל בסדר אצלך, או שאני אמצא דרך אחרת להתעדכן בחיים שלך, פשוט כי אני כל כך דואגת.

ולא פחות גרוע מזה, אני מנהלת שיחות עם עוד אנשים בראש שלי. אני מספרת לאנשים שוב ושוב על איך שהצלת אותי. אני מספרת לאנשים - בעיקר ל-MIG, כי אני יודעת שהוא מכיר את שנינו - על איך שהיית שם, על מה שהיה לנו, על איך שתמכת, עזרת, שינית, התווכחת, שכנעת, ובסופו של דבר הצלחת להפוך ילדה אומללה לנערה שהיא אמנם עדיין לא מאושרת, אבל היא קרובה לזה יותר משהיא היתה בכמה השנים האחרונות. אני מספרת לכל העולם כמה עשית בשבילי וכמה אני אסירת תודה. אני מצייצת עלייך כל הזמן. אני וזוכרת כל פיסת מידע שגיליתי עלייך בשנה האחרונה, כולל מה שסיפרת לנו בשיעור היום. אני מדברת עלייך ועל הקשר שהיה לנו עם הפסיכולוגית שלי ומנסה להבין מה בדיוק קרה שם, משהו שלא הבנתי עד הרגע האחרון.

הנושא החם כאן היום (מה שיצא צירוף מקרים מאוד משעשע) נוגע לכתיבת מכתבים לאנשים שלא יקראו אותם - מה שאני עושה בבלוג הזה כבר כמעט חודשיים. אני חושבת שכתבתי שבעה עשר מכתבים שמיועדים אלייך שלעולם לא יצא לך לקרוא (אלא אם אני אוציא אותם כספר בסוף). ואתה יודע, חשבתי לעצמי מה אני יכולה להגיד לך שיסכם את כל המכתבים האלה. שיגיד את רוב מה שאני רוצה להגיד (כי כמו תמיד איתך, אני אף פעם לא מצליחה לזכור הכל כשאני כותבת לך). משהו שיספר לך בקצרה כמה אכפת לי ממך, כמה אני אסירת תודה, כמה אתה הדוגמה שלי, כמה מחשבות יש לי לאחרונה, מה קורה בחיים שלי ושיראה לך מה אני חושבת שאתה היית אומר.

אבל ככל שאני מתקדמת עם המכתב הזה, אני מבינה שאני לעולם לא אצליח לכתוב משהו כזה, פשוט כי יש יותר מדי רגשות ולא מספיק מילים. אני כותבת מאז ומתמיד - את הספר הראשון שכתבתי השלמתי בכיתה ו'. ובכל זאת, זאת אחת הפעמים הבודדות האלה שמילים מכשילות אותי, כי אין לי מושג איך עוד להבהיר לך כמה אני דואגת לכך וכמה אני באמת אוהבת אותך. ואני שוב מרגישה צורך לציין שלא רומנטית- אני לא רוצה שום דבר רומנטי בינינו ולא רציתי מאז שהתחלנו לדבר, אבל אני בכל זאת אוהבת אותך.

אין מה להגיד- מבין המורים שהשפיעו על החיים שלי, אתה היית ולנצח תהיה האחד ששינה אותי הכי הרבה. האחד שתמיד הקשבתי לו, האחד שתמיד התעניין (ואני שוב רוצה להזכיר כאן שפספסתי חצי משנה שעברה והמחנכת שלי לא שמה על זה, וכשפספסתי בוחן באזרחות עוד באותו אחה"צ התקשרת אליי הביתה), האחד שתמיד היו לו תשובות, האחד שתמיד היה לו משהו חכם להגיד, האחד שתמיד היה מוכן לתת לי חיוך, האחד שתמיד היה מוכן לתמוך (גם בגדנ"ע, וגם בסיפור עם סבא, וגם כשהייתי בטוחה שאני פגומה מעבר לכל דבר שאפשר לתקן), האחד שעזר לי עם המתמטיקה, האחד שעזר לי (יחד עם MIG, הרבה מזה זה עבודה שלו) עם המצב החברתי, האחד שתמיד היה שם כדי להגיד מילה על איזה ספר או סדרה שיעניינו את שנינו, האחד שסירב לוותר עליי, האחד שראה בי פוטנציאל, האחד שתמיד אמר לי שאני יכולה, האחד שתמיד עודד אותי להמשיך קדימה. או בקצרה, האחד שתיקן את ה- Second Hand White Baby Grand that still had something beautiful to give.

כתבתי לך מכתב של ארבעה עמודים, והסיבה היחידה שאני לא מפרסמת אותו פה היא שאני מתכוונת לתת לך אותו בכל זאת. זה כולל סיפור קצר עלינו, על מה שהיה, על הדברים הטובים שהיו ועל כל הרגעים היפים. ותגיד מה שתגיד- היו הרבה כאלה.

ואחרי שכתבתי את כל זה, אחרי שסיפרתי לך שוב כמה אני אסירת תודה וכמה שינית וכמה אתה מדהים, אני רק רוצה להגיד עוד דבר אחד (אני חייבת לעצור את עצמי מתישהו או שאני אכתוב לך ספר שלם). אני לא אגיד שאני מתגעגעת (והנה אמרתי את זה), אלא דבר אחר- לא אכפת לי מה אתה אומר על זה, אבל אני תמיד אדאג, ואני תמיד אראה אותך כדוגמא. אם רורק הוא האדם האידיאלי לפי איין ראנד, לפי אן אתה האדם האידיאלי. אתה האדם שאני שואפת להיות- רגוע, אמיתי עם עצמי, רציונלי, שולט בעצמו אבל לא מדכא את הרגש, חווה את החיים במלואם, אופטימי, מסדר את החיים שלו כמו שהוא רוצה ופועל בדרכים שעושות לו טוב. אדם שרק מביא טוב לסביבה שלו פשוט כי הוא אדם טוב. אתה הדוגמה שלי, אתה תמיד תהיה הדוגמה שלי, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות נגד זה.

אז תראה- לא משנה מה יקרה ומה קורה, אני ממשיכה לחשוב, לחקור, להתפתח וללכת בדרך שלך. ואני תמיד אמשיך לאהוב אותך ולדאוג לך, לא משנה מה יהיה. 

   ♥

אן.