ציטוט מתוך The Real World, מסטארגייט אטלנטיס, אבל לא משנה.

הלילה יוצא הסרט החדש של מייקל.

רק המחשבה על זה גורמת לי להשתגע. הוא צילם אותו בסתיו האחרון, כשאני עדיין הייתי אובססיבית כלפיו אחרי הכנס. כל הזמן קיבלנו דיווחים מהסט, תמונות, מה שרק תרצו. הייתי מתעוררת כל בוקר לבדוק אם מייקל צייץ, ואם הוא לא היה מצייץ במשך כמה ימים הייתי מתחילה לדאוג קצת. לא הרבה, כי בכל זאת, הוא בנאדם עסוק, והטוויטר לא ממש בראש מעייניו, אבל בכל זאת הייתי נעשית קצת מודאגת. זה היה מגניב.

אני לא מספרת את זה סתם כדי להתרפק על העבר (אני כמו ג'ורג' מרטין בדרך כלל, לכל דבר יש מטרה אצלי ;-)), אלא כדי להדגיש משהו. הלילה יוצא הסרט החדש של מייקל, ואני מתלהבת כמו מטורפת. ציוצים בקאפס-לוק (Fangirling... Don't blame it on us), דיווחים לכל מי שאני מכירה, התלהבות טוטאלית... מה שרק תרצו. פאנגירל אמיתית בכל כולה ונשמתה.

ופתאום עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי... מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה? מתי בפעם האחרונה התלהבתי כל כך מסרט או סדרה או משהו שעשה אחד השחקנים האהובים עליי? אמנדה עושה סרט ואין לי מושג בכלל על מה הוא. יו מוציא אלבום ואני אפילו לא זוכרת מתי התאריך. אני בקושי עוקבת אחרי דברים שהם עושים. אפילו אחרי שידורים חוזרים של האוס, אטלנטיס ומרלין (אני בטוחה שיש כאלה מדי פעם) אני כבר לא עוקבת. אז מתי בפעם האחרונה הייתי פאנגירל אמיתית?

זה גרם לי לחשוב.

לחיות יותר מדי בעולם של טלוויזיה וסרטים זה לא טוב. כמו שנאמר בששאוש"ק לא פעם, It it known. זה מסוכן- לחיות מול טלוויזיה, לוותר לגמרי על החיים האמיתיים, לשכוח שבכלל יש חיים אמיתיים. אני לא אגיד שמדובר באנשים שהם מטורפים, כי זה ממש לא נכון, אבל אני כן אגיד שמדובר באנשים שרוצים לשכוח את המציאות.

וזה לא טוב.

אפשר לשאול למה זה לא טוב. אבל בסופו של דבר, אני חושבת שזה ברור- החיים עדיין מתנהלים בעולם האמיתי. חיים בעולם של אשליה, בין אם הוא פרי הזיה ובין אם הוא פרי דמיון פורה ורצון לא להיות בעולם האמיתי, הם לא טובים. הם יכולים להוציא אדם מדעתו. הם כל הזמן מדגישים בפנינו את כל מה שאין לנו ואנחנו רוצים שיהיה לנו, ומול זה אנחנו יכולים להיכנע ולהיכנס לדיכאון או לעבור לחיות בעולם אחר. יש גם את אלה שמסדרים את החיים שלהם, אבל הם באמת מעטים. את האנשים שחיים בעולם אחר אני מכירה טוב מדי- אני הייתי כזאת. יש מספיק פוסטים בבלוג הזה שיראו את זה.

ואז אני חושבת לעצמי, מה עם הקצה השני?

תמיד אומרים שקצוות אף פעם לא טובים. אני לא יודעת, עוד לא ראיתי את כל המקרים שיש, אבל עד היום ברוב המקרים אני מסכימה עם האמירה הזאת. מזה נובע שכמובן שגם הקצה השני, של חיים רק בעולם האמיתי, הוא גם לא טוב.

אני מניחה שהוא לא טוב בגלל שהחיים לא יכולים להיות מושלמים. אנשים יכולים להיות מאושרים, אבל תמיד טוב לברוח לרגע לאיזו סדרה, ליהנות מאיזה סרט, משהו. אני חושבת שזה אפילו בריא לברוח ככה מדי פעם, להיכנס לתוך עלילה של סרט ולהרגיש שאתה שם, לא מול הסרט אלא בתוכו (כמה סרטים כבר נעשו על זה?).

ואני חושבת לעצמי שגם את הקצה הזה אני מכירה. בחודשים האחרונים חייתי את העולם האמיתי בצורה הכי ברורה שאפשר. מלבד בערך חמישה פרקים של "המפץ הגדול" (עדיין לא בטוחה אם אני אוהבת את הסדרה הזאת או לא... היא חביבה, לא יותר), קצת PLL (נו, אין מקום במג'יק) וסמאש (אותו כנ"ל...) לא ראיתי כלום בחודשים האלה. לאף אחת מהסדרות האלה אי אפשר לקרוא סדרת מופת. לאף אחת מהסדרות האלה גם אי אפשר לקרוא סדרה שאני בדרך כלל הייתי רואה, במיוחד כשהשתיים האחרונות הולכות ומתדרדרות מיום ליום.

וזה נכון שיש בזה משהו... fulfilling, אבל יש בזה גם משהו חסר. היום כשאני מסתכלת על החודשים האלה של התמכרות לג'ו פלניגן, מייקל שנקס, Saving Hope או וואטאבר, אני מרגישה שחסר לי משהו. אני יודעת בבירור שאסור לי לחזור לתקופה שבה טלוויזיה היא כל הנחמה שלי, ואני יודעת בבירור שאני הולכת בכיוון הנכון ואני רק משפרת את החיים שלי. ומצד שני... קיבלתי את זה שאנחנו לא הולכים לכנס בצורה קלה יחסית, ובקושי עקבתי אחרי אמנדה, ואני כבר בקושי עוקבת אחריהם... זה מרוקן משהו.

אני חושדת שכדי לא לוותר על הכל לגמרי המשכתי עם האובססיות שלי, לכיוון קצת שונה... *שיעול* אבל גם זה לא טוב. האמת שזה מאוד רע. אם כבר אובססיות (וזה עוד בעיה שלי שאני אצטרך לטפל בה), אז אובססיות לדמויות וכוכבים הן שפויות יותר מאשר אובססיות לבני אדם אמיתיים, למרות שהאנשים האמיתיים שמצאתי בשנה האחרונה היו מדהימים יותר מכל הכוכבים שלי ביחד. לפחות זה נגמר עוד בשנה שעברה (AKA, דצמבר האחרון).

אני מניחה שהמסקנה שלי מכל הסיפור הזה היא שכמו תמיד, הכל זה עניין של איזון. זה לא טוב להיות באף אחד מהקצוות במקרה הזה, ואני מניחה שזה נכון גם לרוב המקרים. אני פשוט... אני מניחה שאני צריכה למצוא את האיזון הזה בין החיים שלי (הממלאים והעמוסים למדי) לבין הטלוויזיה שאני אוהבת, לבין סטארגייט ומקלט ומרלין, לבין כל הסדרות שאני אוהבת להטביע את עצמי בהן והספרים שאני אוהבת לברוח אליהם. חזרתי לכתוב לאחרונה דברים מקוריים אחרי המון זמן שלא הצלחתי, ופתאום מצאתי את עצמי בכזה שטף...

אני מניחה שהנקודה שלי היא שאיזון חשוב. והמטרה הבאה היא למצוא את האיזון בזה.

אן.