שיקגו, 19.8.12

האמת שיש לי תמונות מהפאנל הזה (הוא היה נהדר!), אבל אלה באיכות הרבה יותר טובה משלי. יש לי תחושה שזה צולם במצלמה מקצועית מאחת השורות הראשונות, ולא מהשורה השמינית...

זה לא פוסט פילוסופי. זה גם לא פוסט כתיבה או משהו. זה גם לא נוגע לחיים שלי. וול, לא כמו דברים אחרים שהיו כאן.

פגשתי את מייקל בפעם הראשונה (וממש לא האחרונה, אני בטוחה!) בחיים שלי לפני קצת יותר משמונה חודשים. אם לדייק, מדובר בשמונה חודשים ושבועיים. היה קיץ, אבל עדיין הסתובבנו עם ז'קטים, כי ב- Westin O'Hare המדהים הם הקפיאו את המלון. בצהריים, מיד אחרי הפאנל המושלם (לא מגזימה, זה היה הפאנל הכי טוב שהייתי בו) שלו, רצתי למטה, אל התור לחדר שבו התנהלו הצילומים. הצלחתי לתפוס מקום טוב (הוא לא היה הכי טוב, אבל בהתחשב בעובדה שהתור השתרך עד הקצה השני של המסדרון המאוד ארוך שהיה שם...), ותוך איזה רבע שעה כבר הייתי בתור החדר של הצילומים.

אני זוכרת כמה חברותי הוא היה לכולם. הוא כזה אדם נהדר. אנשים כל כך התרגשו (בעיקר הנשים שבינינו... It IS Michael Shanks...), והוא באמת היה ידידותי לכולם. לפני שהגעתי אליו החלטתי שכמו עם בן, מהתמונה איתו אני לא יוצאת בלי חיבוק! ואני חייבת לציין שלהרגיש את מייקל מחבק אותי היה אחד הדברים הכי נהדרים שהיו לי אי פעם.

פגשנו אותו בערב שוב לחתימות. הייתי נורא בלחץ - אני עומדת לדבר עם מייקל ואני אפילו עדיין לא מצליחה להירגע מהעובדה שחיבקתי אותו! - והתרגשתי נורא ולא הצלחתי לשבת אפילו לדקה. פגשנו מישהו בכנס, מייק, אדם נורא נחמד שציפיתי לפגוש השנה (מה שלא יקרה בהתחשב בעובדה שאנחנו לא נוסעים), ואמא דיברה איתו בזמן שאני הלכתי הלוך ושוב וניסיתי להבין מה אני הולכת להגיד לו. יש לי כל כך הרבה להגיד לבנאדם הזה... לא הייתי בטוחה שאני בכלל אצליח לדבר.

בסופו של דבר, כשהיינו בצד השני לחתימות של דיוויד ניקל, קראו לשורה שלנו. סיימנו עם החתימה שלו ורצנו לתור של מייקל בלב הולם. כשהתקרבנו כמעט אמרתי שאני הולכת לפגוש את "Michael frikkin Shanks", אבל החלטתי שחשוב לי יותר לא להיראות מטורפת מדי מאשר להגיד את זה. זה היה גרוע מספיק כשאיבדתי שליטה על עצמי אחרי שדיברתי עם ג'ו פלניגן בקיץ לפני זה.

הוא היה מדהים. אמרתי לו בשקט כמה הוא ודניאל וסטארגייט הם חלק גדול מהחיים שלי (ובשלב הזה אני מעיפה מבט למעלה, אל ה-DVDs שלי של סטארגייט, ומחייכת), אז תודה על זה. הוא הודה לי על זה. הוא שאל אותנו אם אנחנו משיקגו, אז חייכנו ואמרנו לו שאנחנו מישראל, אז הוא אמר, "That's a little further". צחקנו. אמרתי לו שאני אוהבת את Saving Hope (בשלב הזה התמכרתי כבר).

אני זוכרת כמה הייתי בהלם כשהוא ענה לי בטוויטר בפעם הראשונה. באמת ניהלנו שיחה, ובאיזשהו שלב קלטתי את זה וצייצתי, "Wait a second... I'm talking to @MichaelShanks via twitter. *faints*", והוא החזיר לי, "xo". זה היה כל כך מגניב שבמשך שבוע לא הפסקתי לדבר על זה. 3>

ומה שמעניין לראות כאן זה לא האהבה שלי למייקל (נו, מה לעשות, אני fangirl או לא?!), אלא כמה שהוא חלק גדול מהחיים שלי. את כמות הפעמים שבה הוא או דניאל שימשו לי דוגמא אי אפשר לספור. אני קוראת פאנפיקים ישנים שלי וזה מדהים אותי כמה שדניאל היה המושיע שלי. דמיינתי את הפגישה שלי עם מייקל, את העבודה איתו (אחרי הכל, ידוע שאני אדאג לזה שיעשו את הסרט השלישי של SG1)...

אז כן, אפשר להגיד שפה אני טינייג'. אבל האמת היא שלא אכפת לי. אנחנו פאנגירלס. וכשמדובר במייקל... אנחנו נעשה המון.

מה שמזכיר לי את שתי הבנות שהציעו לו להתחתן איתן (בצחוק! הוא נשוי באושר!), ואת השלישית שאמרה שהיא מוכנה לריב עליו איתן. הוא ממש נהנה מזה. <: (ובכנות, גם הקהל)

מה שמזכיר- Mr. Hockey: The Gordie Howe Story יצא! כולם ללכת לראות אותו עכשיו, זה סרט נהדר! (ראיתי אותו אתמול. אני מתה לראות אותו שוב.)

אן.

אני באמת מקווה לפרסם את הדיווח שלי (שהפעם באמת גמרתי) בקרוב. אולי מאוחר יותר. זאת היתה הפסקת כתיבה קצרה... אבל היום אני פרודוקטיבית והגיע הזמן להמשיך לעבוד.