שם: התקווה המפציעה.

כותבת: אן.

השמש שעלתה אט אט, עוברת את האופק ועושה את דרכה בשמי האביב, גרמה לה לחייך. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיא ראתה את השמש הזאת. אם להודות באמת, הפעם האחרונה שבה היא ראתה את הזריחה היתה כמה ימים קודם לכן, וכמה שבועות קודם לכן. אבל באותו הרגע, כשהיא הביטה בשמש, היא הרגישה כאילו זו היתה הפעם הראשונה שבה היא ראתה אותו. נדמה היה לה שאחרי הקרב הארוך שהיא שרדה, הגיע לה ליהנות מהמראה היפיפה של השמש הזורחת.

אילו זה היה רק קרב אחד, היה לה קל. אבל בתקופה שבין הזריחה הראשונה שראתה לזריחה הזו, היא הרגישה כאילו היא עברה עשרות שנים ומאות קרבות. נדמה היה לה שהיא בילתה כל אחד ואחד מהימים האלה בקרב ארוך ומתיש נגד עצמה ונגד הסביבה, קרב שלא רק שלא קידם אותה, אלא שגם נדמה היה שפגע בה.

היא זכרה את הכאב. היא זכרה את הרגעים של הכאב הנפשי ואת השעות של הכאב הפיזי שהגיעו תמיד אחרי הכאבים הנפשיים. היא לא יכלה שלא לעשות את זה- את הכאב הפיזי תמיד היה קל יותר לשאת מאשר את הכאבים הנפשיים. זה התחיל בשריטות עם הציפורניים והמשיך בהכאת הקיר. היא לא ידעה מה עוד לעשות, לא ידעה איך להתמודד עם הכאב. היא היתה יושבת בדירה הקטנה שלה במשך שעות ובוהה בקירות, מנסה להבין מה היא עשתה לא בסדר שהגיע לה כל הכאב הזה.

היא זכרה את העצבות. היא זכרה את ה"לבד", את הבדידות הבלתי נסבלת שתמיד היתה מגיעה אליה. אפילו כשהיא היתה עם אנשים, בסופו של דבר היא מצאה את עצמה בודדה ומתפללת שהיתה שוב בבית, עם הדיסקים שלה. 

היא זכרה את היובש היצירתי, את היובש החברתי, את הפגיעה המשפחתית. היא זכרה את הכאב ואת הימים הרעים ואת האנשים הרעים.

Little darling, the smiles returning to the faces

Little darling, it seems like years since it's been here 

Here comes the sun, here comes the sun

And I say it's all right

Little darling, I feel that ice is slowly melting

Little darling, it seems like years since it's been clear

Here comes the sun, here comes the sun

And I say it's all right

Here comes the sun, here comes the sun