אחרי המבחן, בסביבות שמונה בערב, הבנתי מה באמת המשמעות של זה שעשיתי את בחינת הבגרות שלי בתנ"ך (שדרך אגב, היתה ממש קלה). המשמעות של זה היא שסיימתי ללמוד תנ"ך. לא לשנה הזאת, אלא בכלל. לתמיד.
אני מניחה שבאיזשהו מקום הנחתי שנגמור עם תנ"ך, לשון והיסטוריה השנה ואז נוכל להמשיך בשנה הבאה. ברור, ידעתי שהולכות להיעלם לי שעות מהמערכת ומאוד ציפיתי לזה שאני אגמור ללמוד כמה מקצועות (תודה לאל נעזוב את הסיוט שנקרא תחביר/הפועל), אבל לא יודעת, באיזשהו מקום אני מניחה שתמיד הנחתי שנחזור לזה בשנה הבאה, כמו שעשינו מכיתה ב', ג' או ה' (תלוי במקצוע). זה מסוג הדברים האלה שתמיד חוזרים, לא? הרי אנחנו לומדים תנ"ך מכיתה ב', מי באמת מצפה לזה שזה ייגמר יום אחד?
וזה לא שאני לא שמחה. אני שמחה שיורדות לי שעות מהמערכת (51 שעות זה הגבול שלי), ולא הכי נהניתי מלשון ומחלק מתנ"ך לאורך הלמידה לבגרות, אבל... זה פשוט, איך אני אגיד, מוזר. הזוי משהו. זה מסוג הדברים האלה שתמיד ציפיתי שיהיו עד שאני אגמור ללמוד בבית הספר.
ואז אני קולטת פתאום- אני בסוף השנה הלפני-אחרונה שלי בבית ספר. אי פעם. זאת אומרת, בפעם הבאה שאני אחזור לבית ספר אני אהיה בכיתה י"ב. הצבא (נכון, עדיין לא עברתי צו ראשון, אבל אני בדרך לשם) ממש קרוב. אחרי זה אני באמת אתחיל לעבוד וללמוד את כל מה שאני רוצה ללמוד, ואלה לא יהיו סתם עוד תוכניות כמו שהן היו בשנים האחרונות.
וזה סוג של מן וואו כזה, כי אני לא באמת מצליחה להאמין לשני הדברים, לא לזה שאני גומרת ללמוד מקצועות שליוו אותי מהיסודי ולא לזה שאני עומדת לסיים את הלימודים. נכון, שנה זה הרבה זמן, אבל...
וואו.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm