השנה היא שנת 2012 וביקום מקביל כלשהו המציא מדען מטורף את המכשיר הראשון לנסיעה בזמן. המכשיר הוא מכשיר מיוחד- הוא מאפשר לנוע בזמן ולראות הכל, אבל לא מאפשר התערבות בזרם הזמן או שינוי שלו, על מנת למנוע השמדה מוחלטת של רצף הזמן [כמו שאמר ג'ק פעם, כולם יודעים שאסור לשחק בזמן]. בקיצור, בדרך לא דרך הצלחתם להניח את הידיים על המכשיר המדהים הזה. בהנחה שהחיים שלכם הלכו באותו המסלול בדיוק ביקום המקביל ההוא, לאן הייתם הולכים? לעבר או לעתיד?

אני יודעת שהאינסטינקט של הרבה אנשים הוא להגיד שהם יעדיפו לנסוע לעתיד, כי אי אפשר לשנות את העבר אבל את העתיד עוד אפשר לשנות. אז דמיינו שאי אפשר לשנות גם את העתיד - ברגע שמישהו נוסע בזמן אל העתיד החיים שלו מקבלים צורה קבועה שהוא לא יכול לשנות. אדם לא יכול לספר לאף אחד מה קורה בעתיד, רק מה באמת קרה בעבר. אפשר להגיד שזה אומר שרק לאלה שלא יסעו לעתיד תהיה בחירה חופשית בחיים שלהם, אבל זה לא מדויק, כי בהנחה שלא הכל נקבע מראש (כי אני לא מאמינה בזה), כל בחירה היתה חופשית לפני שהומצאה מכונת הזמן, וקו הזמן נשאר קבוע כי זה משהו. אתם פשוט תדעו מראש מה היו הבחירות שלכם, זה הכל.

קצת מסובך, אני יודעת, אבל אלה תאוריות מסע בזמן, הן לא יכולות להיות פשוטות.

לקוראי אסימוב שבינינו אני יכולה לתת דוגמה שתבהיר את זה קצת- זה כמו לטייל בכלזמן (לאורך כל המאות, ולא רק מהמאה שבה הוא הומצא), רק בלי היכולת להיכנס לתוכו ולהתערב. רק לצפות.

אז עבר או עתיד?

אני חושבת שהייתי חוזרת לעבר. האמת היא שאני חושבת שגם אם אפשר היה לשנות את העתיד הייתי חוזרת לעבר. אני לא חושבת שזה מה שהייתי עושה לפני שנה או שנתיים, לצורך העניין, אבל זה מה שאני חושבת שאני הייתי עושה היום.

העניין הוא... שהחיים הם דבר מהנה. קשה לראות את זה לפעמים ולפעמים גם קשה לראות את זה שהכל קורה מסיבה מסוימת (את זה תמיד רואים מאוחר יותר), אבל בסופו של דבר הדילמות, הקשיים, התובנות (שלפעמים קשה להתמודד איתן)... כל אלה הופכים את החיים למהנים. הציפייה לעתיד. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל - חוסר הידיעה. יש בכל אלה משהו מרגש, מותח, משהו שהופך את החיים להיות שווים את כל מה שאנחנו משקיעים בהם. פעם הייתי אומרת שחוסר הידיעה מפחיד, אבל האמת היא שלמדתי ליהנות מזה. זה אומר, בעצם, שיש לי כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות, ואני יכולה לעשות באמת כל דבר שאני ארצה לעשות. 

ובגלל זה בדיוק לא הייתי רוצה לראות את העתיד. גם אם היה אפשר לשנות את העתיד, לא הייתי רוצה לראות אותו. לא הייתי רוצה לדעת מה יקרה או איך יקרה. לא הייתי רוצה לדעת מה אני אחליט לעשות ולאן אני אגיע ומה מהחלומות שלי אני אצליח להגשים. אני יודעת שיהיו רגעים קשים, אני יודעת שאני עשויה להיפגע ושאפשר להגיד שככה הפגיעה תהיה קשה יותר (כי לכאורה אם אני מגיעה לעתיד ולומדת את זה קל לי יותר להתמודד עם זה כשזה קורה, או שאם אני יודעת שמשהו טוב מגיע אז קל לי יותר...), אבל זה חלק מהחיים וזה חלק מהחיים שאני רוצה לחוות. אני לא רוצה לחוות חיים שבהם אני אהיה שמחה כל רגע מהחיים שלי ובלתי פגיעה לחלוטין. אני רוצה ליהנות מהדברים כשהם יגיעו.

אני חושבת גם, אם כבר מדברים על זה, שלדעת הכל מראש עשוי לגרום גם לציפייה בלתי נגמרת למשהו. אישית, אותי זה משגע לצפות למשהו. בכל כנס, בכל טיול, הכל - כל פעם שציפיתי למשהו כמעט איבדתי את השפיות בדרך אליו. אז נכון, זה מעודד לדעת שמשהו טוב מחכה לך בהמשך, אבל האמת היא שתמיד משהו טוב מחכה בהמשך, ותמיד אפשר להסתכל על החיים ככה. זה אחד הדברים שמר ג' לימד אותי- ברגע שמסתכלים על החיים בצורה אופטימית, דברים באמת יכולים להיות טובים יותר, ולזה אפשר להגיע גם בלי לראות את העתיד.

ולמה העבר? כמו שציינתי פה, הייתי רוצה לדעת איך דברים באמת נראו. מה באמת קרה בעבר. אני כל כך אוהבת היסטוריה ואני כל כך אוהבת לקרוא על התקופות האלה, והייתי יכולה ליהנות מהחזרה לתקופות האלה לצפייה בלבד, מה... אפשרות הזאת להבין איך דברים באמת היו ולמה אנשים עשו את מה שהם עשו.

וכמובן, יש את הסיבה האישית. האפשרות לחזור לעבר שלי ולראות את כל מה שקרה, את כל הדברים שאני לא מצליחה לזכור (ולצערי יש הרבה כאלה), את כל הימים השמחים והעצובים והקלים והקשים ולא לזכור רק דברים אקראיים אחרי שהדחקתי אותם... זה יכול להיות מעניין. זה יכול לשנות את הדרך שבה אני מסתכלת על אנשים. זה יכול לשנות את הדרך שבה אני מסתכלת על עצמי. אם יודעים בדיוק מה קרה, למה קרה ואין קרה, קל יותר להבין למה פעלנו כמו שפעלנו ולמה אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים היום. אני מאמינה שאדם מפתח תבניות התנהגות לאורך כל החיים שלו, וברגע שהוא יודע מה באמת היה שם הוא יכול להבין את עצמו טוב יותר.

זה גם מעניין יותר מחקרית, אבל זה רק אם מתעסקים במדעי החברה/פילוסופיה.

אן.