אני מעמידה פנים כרגע שהבגרות נגמרה ואני באה אלייך להגיד לך כמה מילים ששמרתי בלב מאז אותו היום במרץ, כשהחלטתי שמערכת היחסים הזאת שיש לנו חייבת להיגמר. אני מעמידה פנים שהסכמת להקשיב לי ולא הייתי צריכה להתחנן בפנייך, למרות שאני יודעת שהסיכויים שתיתן לי לדבר ותענה לשאלות שלי הם קלושים. אני מעמידה פנים שסידרנו את הכל ואתה נותן לי לעשות את הסגירה הסופית הזאת שאני צריכה בשביל (אולי) להצליח לעבור הלאה, גם אם אני לא מאמינה שזה אפשרי.

קיבלת את התמונה? אפשר להתחיל לדבר?

אתה בנאדם מדהים. באמת. אחד האנשים הכי מדהימים שאי פעם נתקלתי בהם. הדרך שבה אתה מגיע אל כל תלמיד, ההתלהבות שלך, האכפתיות, העובדה שאתה מוכן לעשות כל כך הרבה בשביל כולם, הדרך שבה אתה מדבר על הדברים שאתה אוהב והדרך שבה אתה משקיע בכל בנאדם שמגיע אלייך, כל אלה תמיד מדהימות אותי מחדש. כל אחת מהתכונות האלה.

מה שהיה לנו... החברות הזאת - וכן, אני יודעת שאתה רוצה לחשוב שזאת מעולם לא היתה, אבל זה בדיוק מה שמערכת היחסים הזאת היתה - היא היתה מדהימה. זה היה משהו מיוחד, אתה לא חושב? אמרת לי את זה בעצמך, אבל אני כבר לא בטוחה אם אתה עדיין חושב ככה, או שכבר עברת את השלב הזה. בכל מקרה שהוא, זה היה משהו מיוחד, וזה היה משהו יפיפה, ובדיוק בגלל זה לא ראיתי שום סיבה שזה לא ישרוד. וזאת השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך- למה זה נראה לך כל כך לא הגיוני שזה ישרוד?

המורה שלי לרפואה... אתה יודע, היא בשבתון בשנה הבאה. וככיתת רפואה תמיד היה לנו קשר מיוחד איתה- אתה יודע, משהו נורא חופשי ונורא משוחרר. לא משהו כמו שהיה לנו, אבל משהו רגוע יותר מאשר עם רוב המורים. אני מניחה שמגמת רפואה תמיד תהיה חשובה לה באופן מיוחד, ורואים את זה בקשר שלה איתנו. ובכל מקרה, היא אמרה לנו שבשנה הבאה זה לא כאילו היא עוזבת אותנו, ושהיא תמשיך להיות שם, גם בקבוצה שלנו בוואטסאפ, וגם בכל דרך אחרת שנצטרך אותה, ושאם אנחנו צריכים משהו שרק נגיד לה והיא תעזור לנו מיד. היא אמרה... היא אמרה ששנה הבאה זה יהיה טוב יותר, כי היא כבר לא מורה שלנו, אז היא תוכל להיות איתנו בקשר קצת יותר חברי. ובאותו הרגע אמרתי לעצמי- אוקיי, אני לא מדמיינת, זה משהו שבאמת קורה בין מורים לתלמידים. אז למה זה לא יכול היה לקרות כאן?

אני רוצה שתבין שאני לא מנסה לגרום לך לשנות את דעתך. אני אגיד לך את האמת- זה שאתה בסדר חשוב לי יותר מזה שאני בסדר. בגלל זה אני ממשיכה לשאול כל הזמן מה שלומך, כי אני רוצה לוודא שהכל בסדר, פשוט כי אכפת לי. ואני מכבדת אצלך את זה שאתה עושה משהו רק אם אתה חושב שזה הדבר הנכון לעשות. אז אם זה מה שנכון לך, אז זה מה שצריך להיות, מבחינתי. רק... למה זה לא יכול היה לקרות?

אני אניח שענית לי, למרות שיש לי תחושה שאתה תסרב לענות. אני יודעת שהבנאדם שאני הכרתי - אמא אומרת שזה מי שאתה באמת, כי הרשית לעצמך להיות אמיתי איתי, ואני מקווה שזה באמת נכון - היה עונה לי על זה, אבל מצד שני הבנאדם שפגשתי במרץ... הוא לא היה מתקרב אליי בכלל. ואני לא בטוחה איזה משני האנשים אתה (אמא הציע שגאולד השתלט עלייך. העיניים שלך זוהרות במקרה?) כרגע, ואני לא באמת יכולה להיות בטוחה שתסכים לענות על זה. אבל אני מקווה שכן.

השאלה השנייה שלי היא מה עשיתי. אתה יכולה להירגע, אני כבר מאשימה את עצמי על זה. אין לי מושג מה עשיתי, אבל אני כבר מאשימה את עצמי על זה ואני לא יכולה להאשים את עצמי בצורה גרועה יותר משאני כבר מאשימה את עצמי. למדתי ממך הרבה, ואני מיישמת את זה, והפסקתי להכות את עצמי על טעויות שעשיתי בעבר, אבל את זה אני לא יכולה לעבור. ואני יודעת, זה קצת מטורף שאני עוד נצמדת לזה, ואני חייבת ללמוד להפסיק, וזה יקרה, אבל אני חייבת לדעת מה עשיתי.

ואני רוצה גם להעיר הערה להמשך. אתה יודע... אמא שלי מודעת לכל מה שהיה בינינו. לא בדיוק סיפרתי לה על התוכן של חלק מהשיחות שהיו לנו, רק בקווים כלליים, אבל סיפרתי לה פחות או יותר על כל פעם שיצא לנו לדבר. והיום, כשהסתכלנו על הטפסים לאוניברסיטה, והיא הגיעה לטופס שלך, היא הסתכלה עליו לרגע ארוך ואז היא אמרה משהו כמו, "מדהים איך שהוא נצמד לריחוק שלו", בצורה הכי צינית שיש. שאלתי אותה אם אני לא היחידה ששמה לב למסרים הסותרים ולחוסר העקביות שלך, והיא אמרה שגם היא רואה את זה, בזה שלפעמים אתה מרחיק אותי בצורה נורא חדה, ולפעמים אתה מדבר איתי כאילו הכל עדיין סביר.

אני יודעת שאתה לא שם לב לזה, או שהיית מבין על מה היא דיברה כשהיא אמרה לך את זה. אני גם חושבת שאני יודעת מאיפה זה נובע, ותגיד לי אתה אם אני צודקת או טועה- אני חושבת שאתה גם נהנית ממערכת היחסים הזאת. ואני חושבת שבאיזשהו שלב פיתחת איזשהו פחד מזה שאני אנסה להתקרב אלייך עוד יותר, כי אתה יודע כמה מערכת היחסים הזאת היתה חשובה לי, וכי אתה מכיר אותי ויודע שאני נוטה לרדוף אחרי הדברים שאני רוצה. ואני חושבת שכל כך חששת מזה, שבצורה בלתי מודעת התחלת להרחיק. ואז נוצר מצב שבו לפעמים היית חם כמו תמיד, ולפעמים היית קפוא, ואני לא ידעתי מה אתה רוצה שאני אעשה עם עצמי, כי לא הצלחתי להבין לאיזה מהצדדים להתייחס.

אז אני מספרת לך את זה לא כדי להאשים ולא כדי לעשות שום דבר בסגנון הזה, אלא כדי להזהיר. אני יודעת שיהיו לך עוד תלמידים כמוני, אני בטוחה גם שעוד הרבה. אני מניחה שתלמד להירגע איתם קצת ככל שהוותק שלך בהוראה יגדל - אני בטוחה שחלק מזה תמיד ישאר, כי אתה רציני כל כך, אבל אני גם כמעט בטוחה שאתה תירגע קצת. ואני לא רוצה... אני לא רוצה שאתם תגיעו לאן שאנחנו הגענו, אתה מבין? אני לא מכירה אותם, ואני לא יודעת איך הם וכמה הם דומים אליי, אבל אני לא רוצה שזה יקרה גם להם. ואני לא רוצה... אני מקווה שלא תיקח את זה כאיזה לקח לא להתקרב ככה לתלמידים יותר, כי אני לא חושבת שזה יהיה הלקח הנכון לקחת מכל הסיפור הזה.

אמא אומרת... שאמרת שהרגשת שאני מנסה להתקרב אלייך שוב ולהחזיר דברים לאיפה שהם היו בינואר. אם זה היה הרושם שקיבלת, אני באמת מצטערת. זה לא מה שניסיתי להעביר לך. ניסיתי לחזור לנובמבר, כשעוד היינו מדברים רק על פילוסופיה ופסיכולוגיה וקצת מד"ב, והנחתי שאם ישבנו אז, לדוגמא, אז זה גם יהיה בסדר אם נשב אז (בגלל זה חיפשתי אותך באותם ימים. היה לי מה להגיד וחשבתי שנוכל ליהנות מזה). ואני גם חושבת שחלק מזה נובע באיזשהו מקום ממה שאני מרגישה כלפי דניאל (ג'קסון, סטארגייט), והעובדה שאתה כל כך מזכיר לי אותו שאולי לפעמים קצת שידרתי את מה שמיועד לדניאל ולא לך. זה לא רלוונטי לכלום, סתם רציתי לספר לך.

וזהו. אלה המילים האחרונות שלי. אל תיקח אותן כדבר רע, כאילו אני מנסה לגרום לך להרגיש רע או משהו. אני בטוחה שלא תיקח את זה ככה, אבל אני רק רוצה להדגיש- כשאני מסתכלת על הזמן שלנו ביחד, הדבר הראשון שעולה זה חיוך. נהניתי מזה כל כך, אין לך מושג אפילו. זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו הבין אותי ברמה הזאת, ואני מאמינה שהדברים האלה מגיעים פעם בחיים. אמרת לי פעם שאם לך היה את הבנאדם הנכון אולי לא היית הולך נגד הקיר כל הזמן, אבל אותי מצא הבנאדם הנכון, ונהניתי מזה. מאוד. זה היה הדבר הכי מדהים שהיה לי אי פעם, ואני לא מתחרטת על שנייה אחת מכל הסיפור הזה, אולי מלבד הסוף. עצוב לי שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל עברנו המון ועשינו המון ואני גאה בזה. ואותך אני תמיד אזכור בצורה טובה, אין לך מושג אפילו כמה.

אז תודה על הכל. באמת. אני יכולה להגיד את זה שעות, ולא לכסות כלום. תודה גם על שהיווית מודל והשראה, שהכרת לי את הדרך שבה אני רוצה ללכת ושהראית לי את המקום שאליו אני רוצה להגיע היום, ושהיית שם בשביל להדריך, ללמד, לעזור, ולדאוג. אני במקום שבו אני עובדת על עצמי ואני מתקדמת ובסך הכל טוב לי, ואני אפילו מסוגלת לעזור לאנשים אחרים בדרך שלימדת אותי. ונכון שזה מתסכל לפעמים, אבל אני תמיד נזכרת בדברים שאמרת לי ובדרך שבה לא וויתרת עליי למרות הכל, ואני מיד מוצאת את הכוח שאני צריכה.

אז תודה.

אן.