משהו ברצף הזמן תמיד שובר לי את הלב.

אז הייתי בצו ראשון לפני קצת יותר משבוע (וואו, כבר עבר כל כך הרבה זמן?). זה היה תהליך ארוך ומפרך, שבו הבנתי שהצבא לא ממש שם עלינו ולוקח אותנו כמובנים מאליהם כי אנחנו חייבים להתגייס, מה שמאוד תסכל והכעיס אותי. אני לא אוהבת שמתייחסים אליי כמובן מאליו, וההתנהגות הקרה וחסרת הסדר וההגיון של הצבא לא הותירה אותי עם רושם חיובי במיוחד לגבי הגיוס.

בכל מקרה, לא הספקתי לעשות בסוף את המבחן הפסיכוטכני (גם כן צבא יש לנו), אבל כן הספקתי לעבור (אחרי בערך ארבע שעות של המתנה, ואחרי שבאמצע הודיעו לנו שאין רופאות אז... בעיה שלכן) את הבדיקות הגופניות. כל ה"את לוקחת תרופות?", "יש מחלות במשפחה?" והבלה-בלה הזה. זה היה סיוט לחכות לזה, ותודה לאל היה לי רופא נחמד, אז זה עבר בסדר. מה שכן, הוא לא יכול היה לתת לי פרופיל קבוע, כי אנשים עם פסיכולוג צריכים לעבור גם הערכה פסיכיאטרית, אבל הוא נתן לי פרופיל זמני. 72.

אני לא מופתעת. יש לי מעל -6 במשקפיים - היה לי ברור כבר כמה שנים שזה יוריד לי את הפרופיל. בעיקר הרגשתי הקלה על זה שזה לא הוריד את זה יותר. וזהו, עברתי הלאה באומרי שאת שאר הדירוגים, ציונים ומה לא אני אקבל בפעם הבאה שבה אני אגיע לבסיס, בשביל לעשות את הפסיכוטכני ואת ההערכה הפסיכיאטרית.

היום ראיתי את רצף הזמן שוב.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי את הסרט הזה בפעם האחרונה - בינתיים הספקתי לעבור תקופה בלי לראות סטארגייט, לראות שוב חלק מהעונות הראשונות והעונה השביעית, ובעיקר לראות דברים עם ידידה מהטוויטר. וול, והיום היה לי משעמם, ואחרי שלמדתי כל היום, חשבתי לעצמי שמגיע לי לפנק את עצמי באיזה משהו טוב. סטארגייט, לדוגמא.

ואז ראיתי את קונטיניום. ואמרתי לעצמי, למה לא? הסרט הזה גם ככה עובר נורא מהר כל פעם שאני רואה אותו, זה פשוט סרט טוב. אז התחלתי לראות אותו. ראיתי שוב את המוות של ג'ק (זה שובר את הלב כל פעם מחדש), את המעבר לאכילס, את ההסתגלות לקו הזמן החדש... הכל. ואז הגיע הקרב עם הכוחות של בעל, וסם, דניאל וקאם טסים מעל האוקיינוס האטלנטי לעבר הסטארגייט. ויש שם קטע ממש יפיפה של ה-F15 שטסים באוויר, נלחמים מול דאוני המוות של בעל... מה לא. 

וזה קצת כאב.

מאז שהייתי ילדה חלמתי לטוס. אני חושבת שיצא לי לכתוב את זה גם כאן. אפילו מר ג' כבר שמע על זה, בחודשים הספורים שבהם דיברנו. זה התחיל בספר של דבורה עומר (ז"ל), אני לא זוכרת מה שמו, וככל שסטארגייט הפכה להיות חשובה יותר בחיים שלי, גם החלום הזה לטוס התחזק. אני מפחדת עד מוות כמעט מהתרסקויות של מטוסים, אבל כשאני על מטוס אני בכלל לא זוכרת שזה יכול לקרות. אני לא מסוגלת לתאר את האושר של ההמראה, של להתסכל מהחלון ולראות את השמיים ולדעת שאתה באוויר מעל כולם. ומאז שהייתי קטנה ידעתי שאני הולכת לטוס, ולא משנה מה יהיה. הייתי מוכנה לעבור את הגיבושים, את הכל, רק שיתנו לי לטוס.

כשהייתי ביסודי התחלתי להרכיב משקפיים. בהתחשב בעובדה שלשני ההורים שלי יש, והיום גם לאחותי, אני מניחה שזה לא ממש מפתיע. וככל שגדלתי, ככה גדל גם המספר של המשקפיים שלי. חשבנו שזה בגלל שאני יושבת מול המחשב כל כך הרבה (אוי, הימים שבהם מסכי מחשב היו פוגעים בעיניים), אבל באיזשהו שלב האופטימטריסט שלי אמר לנו שזה כבר לא בגלל זה, אלא בגלל שאני גדלה והגוף שלי משתנה (גיל ההתבגרות והכל, משהו כזה).

אמרתי לעצמי שאין בעיה, אם זה מה שצריך, אני אעשה ניתוח לייזר כשאני אפסיק לגדול ואז ייגמר הסיפור הזה ואני אוכל לטוס. היה לי ויכוח על זה עם אמא, בסוף היא אמרה שנראה מה יהיה ואולי נעשה את זה. זה היה סוג של "נראה מה יהיה וסביר להניח שלא נעשה את זה אבל אני אגיד את זה בשביל שנעזוב את הויכוח הזה", אבל זה הספיק לי.

ואני מניחה שבאיזשהו מקום לאורך הדרך קצת וויתרתי על זה. אני לא יודעת מתי בדיוק, אבל באיזשהו שלב הפסקתי להתווכח בכל פעם שמישהו העלה את הנושא הזה של הניתוח. בהתחלה הייתי רבה עם כל העולם על זה שאני אעשה את הניתוח, אבל באיזשהו שלב הפסקתי. עברתי הלאה. זה לא היה עד כדי כך חשוב. התחלתי לקבל את זה שאולי אני לא אצליח להגיע לקורס טיס.

וזה היה בסדר. ועברתי הלאה, וכאמור, כשקיבלתי את הפרופיל הזמני הרגשתי בעיקר הקלה שזה לא נגמר בצורה גרועה יותר.

ואז, כאמור, ראיתי את הקטע של הטיסה.

And boy, didn't that hurt.

זה דבר אחד לדעת שאתה לעולם לא תעשה משהו שחלמת לעשות מאז שהיית ילד; זה דבר אחר לראות את הדבר הזה קורה ולהבין שאתה לעולם לא תהיה שם.

וזה לא קל, לראות את החלומות שלך מרחוק ולדעת שלעולם לא תצליח להגיע אליהם.

אן.