אני לא רוצה שייגמר שבוע הבא.

אני יודעת, קצת מוזר לחשוב על זה שבוע מראש. קצת מיותר לחשוב על זה שבוע מראש. ואין סיבה הגיונית לזה שאני לא ארצה ששבוע הבא ייגמר- אני אהיה אחרי שתי הבגרויות האחרונות שלי ואחרי הפסיכומטרי. אני אהיה בסוף התקופה הזאת ואצא סופסוף לחופש אמיתי. החופש שמגיע לי אחרי השנה הזאת.

אבל אני לא רוצה שהוא ייגמר.

כי זה שהוא ייגמר אומר שני דברים מבחינתי.

הראשון נוגע לבגרות. ביום חמישי, עוד פחות משישה ימים, מתקיימת הבגרות באזרחות. אני לא מודאגת מהבגרות - המתכונת היתה ממש טובה, אני יודעת את החומר טוב, אני אוהבת את המקצוע הזה וקשה להערים עליי בקטע של שאלות. כמו שכבר אמרתי יותר מפעם אחת, אני בטוחה שהבגרות תהיה טובה ושאני אגמור על 95+. אני לא בטוחה שאני אסכים להתפשר אם אני אגמור על פחות מזה.

מה שזה כן אומר... זה שאני לא אראה את מר ג' שוב. ועם זה קצת קשה לי להשלים.

אמא קנתה לו משהו. עזרתי לה לבחור, למרות שאני לא בטוחה שבחרתי את הדברים הנכונים, אבל אני הולכת עם האינטואיציה שלי, כמו שעשיתי כשהחלטתי לסמוך עליו. אמא קנתה לו משהו, והיא תכתוב משהו, ואני אתן לו את זה ביום של הבגרות, אחרי שציוני ההגשה יהיו כתובים ולא ניתן יהיה לשנות שום דבר. אני מתכוונת לעשות עוד משהו באותו היום, אבל זה משהו אחר. בכל מקרה, אני אתן לו את זה ואחרי הבגרות אני אגיד לו להתראות ושאני מקווה שיצא לי לראות אותו שוב, למרות שאני בכלל לא בטוחה בזה. ושהיתה שנה מדהימה, ושלמרות שירדנו קצת מהפסים, לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר שבעולם. בזמן שכן דיברנו הספקנו המון, ונהניתי, חשבתי, והתפתחתי יותר משהייתי יכולה לעשות בתקופת חיים שלמה. ונכון שאני עצובה שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל אם הייתי יודעת מראש איך זה ייגמר, בכל זאת הייתי עושה את זה.

וזה אומר... שזה נגמר לגמרי. שאין עוד שיעורים שאני כל כך נהנית מהם, אבל גם שאין עוד... אותו. ואני אתגעגע לשני הדברים האלה כל כך הרבה, שזה לא ייאמן.

השני נוגע לפסיכומטרי. 

כש-MIG נכנס לחיים שלי בתחילת דצמבר... הייתי בטוחה שזה לכמה שיעורים וגמרנו. לקח לי כל כך הרבה זמן להחליט להתקשר, גם אחרי שמר ג' נתן לי את הטלפון, ועשיתי את זה מתוך חוסר רצון מוחלט ובידיעה שזה יהיה לזמן קצר. והנה אנחנו עכשיו, שבעה חודשים מאוחר יותר, והוא עדיין מלווה אותי.

לא רציתי שתגיע הבגרות במתמטיקה. לא רציתי שהיא תגיע, כי זה אמר שכל העניין הזה ייגמר. ואז החלטתי שאני ניגשת לפסיכומטרי ונרשמתי והכל, והייתי רגועה, כי אמרתי לעצמי שאין בעיה, אנחנו נמשיך לעבוד ואפשר יהיה להמשיך את זה עוד קצת, עד הפסיכומטרי. ואז הבגרות במתמטיקה היתה מזעזעת ברמות שלא נראו מעולם, ואמרתי לעצמי שגם בזה יש משהו טוב, כי הבגרות מועד ב' היא שבוע אחרי הפסיכומטרי. אחלה.

ואז אתמול בבוקר גיליתי שיש לי 100.

עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שההחלטה לגשת למועד ב' לא נבעה רק מזה שהרגשתי לא בנוח עם הציון שלי, אלא גם מזה שרציתי להמשיך את זה לעוד שבוע. החלטתי שאני ניגשת למועד ב' כי אני לא חושבת שזה מגיע לי, כי לא באמת עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות, ואז כשאמרתי את זה למר ג' הוא הצליח לשכנע אותי לרדת מזה.

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שגם זה היה חלק מזה. חוסר הרצון להשתחרר מזה שזה ייגמר שבוע מוקדם יותר משתכננתי.

וברור שאני לא רוצה שזה יקרה. כי זה בנאדם מדהים, והוא עזר לי המון, והוא שינה אצלי דברים, והוא היה חלק משמעותי מהחיים שלי. ואנחנו באמת נהנים. ואני רוצה להאמין שנחזור לזה בשנה הבאה, אבל האמת היא... שיש לי את הספקות שלי. אני מניחה שהם עבדו כל כך קשה לשכנע אותי שאני לא באמת צריכה את זה, שאולי אפילו אני מתחילה לחשוב ככה. וזה היה משמעותי, וזה היה נהדר.

ואני אתגעגע לזה.

אז גם לו אמא רוצה לקנות משהו. חשבנו שיש לנו עוד שבוע, אבל אין לנו, לא ממש, אז נצטרך לחשוב מהר. אני עדיין לא יודעת מה יהיה, כבר נחליט. אבל זה ממש גורם לי לרצות ששבוע הבא לא ייגמר.

הוא היה כאן היום... קיבל מלא חדשות טובות. 100 במתמטיקה, 740 בסימולציה האחרונה... זה היה יפה. וחייכתי כל היום אחרי זה, וזה באמת יום טוב. אבל אני כבר קצת מתגעגעת.

אבל נדאג לזה שבוע הבא. היום עובר עליי יום טוב (מלבד זה שהתעוררתי בחמש וחצי, מן הסתם), ואתמול היה יום טוב, ואין טעם סתם להרוס את זה.

אן.