קראתי את העיתון לפני כמה ימים. באחד העמודים, במלבן קטן וכמעט בלתי נראה, לא הופתעתי לגלות שהשרים הצביעו נגד הורדת השכר של עצמם, שנקבעה על ידי משרד האוצר כחלק מהרפורמה לצמצם את הגירעון. לבסוף, היה כתוב שם, הם החליטו להוריד את השכר שלהם באחוז אחד במקום בעשרה אחוזים.

באותו היום המתנתי בציפייה לקול הציבור. הרי הציבור הישראלי, שעליו נגזרו כל כך הרבה גזרות כלכליות בתקופה האחרונה, בוודאי יקים קול מחאה. הקמנו קול מחאה כשהמחירים עלו בעבר. לא היה בלבי כל ספק שהציבור הישראלי יגיב, וכמו תמיד, יגרום לגופי השלטון שלנו, הכנסת והממשלה, לשנות מיד את ההחלטה הלא-צודקת ולא-הוגנת הזאת.

והפלא ופלא – נותרה דממה. הציבור לא אמר מילה. אחרי המחאה שקמה כשהעלו את המע"מ והורידו את הקצבאות, אחרי מחאת האוהלים ומחאת הקוטג', ציפיתי למשהו מהקהל הישראלי, אבל עושה רושם שלא רק שאת אף אחד זה לא מפתיע – אלא גם שלאף אחד לא באמת אכפת. כשהכנסת מחליטה לאשר קיצוצים אצל עובדים שונים במגזרים שונים, אנחנו שם בשביל למחות – אבל כשחברי הכנסת משתמשים באותו הכוח שאנחנו נתנו להם כדי למנוע פגיעה בעצמם על חשבוננו, אין שם אף אחד.

יש כאן יותר מדבר אחד לא תקין. ההתנהלות של מערכת החינוך היא בלתי נסבלת בעיניי. העובדה שהמדינה נמצאת בגירעון תקציבי נוראי נוראית. ההתנהלות של שרים וחברי כנסת במדינה, ולא פחות מהם של ראש הממשלה שלנו, דוחה. ועדיין, אנחנו לא אומרים מילה. התקשורת מביעה את הביקורת שלה, נערך דיון ציבורי במשך יום או יומיים וכולם עוברים הלאה, כאילו לא קרה שום דבר.

אבל קרה משהו. ולא סתם קרה משהו, קרה הרבה. האנשים האלה, שאנחנו הפכנו לשליטים במדינה שלנו, בוגדים באמוננו, מנצלים את הכוח שלהם לא בשביל לעזור למדינה, אלא בשביל לעזור לעצמם, והם פוגעים בנו בדרך. במקום לחשוב על רפורמות שיעזרו למדינה, כל שר שני יוצא כל יומיים ברפורמה חדשה שמטרתה להביא יותר קולות למפלגה שלו בבחירות הבאות. במקום להעביר רפורמות שאולי ייקחו כמה שנים עד שיעברו לגמרי, הם מתמקדים בתוכניות לטווח הקצר ומזניחים את כל הבעיות שאנחנו גוררים בחברה שלנו כבר שנים.

אבל הכי גרוע בכל העניין הזה... הוא שאנחנו מאפשרים את זה. אנחנו השלטון של המדינה הזאת. כל הדמוקרטיה מתבססת על שלטון העם. אנחנו אולי בוחרים את האנשים האלה כדי לנהל את המדינה במקומנו, אבל בסופו של יום, העם הוא עדיין הריבון במדינה הזאת, והוא תמיד יהיה. והעם נמצא במדינה לא כדי שיהיה לחברי הכנסת ולשרים על מי להשפיע ואת מי לנהל, אלא כדי להזכיר לנבחרי הציבור שלו שהוא זה שבחר אותם, ושבמידה והם לא יעשו את הדברים הנכונים לו, הם לא יהיו בשלטון יותר.

יש כאן כל כך הרבה בעיות. נכון שאין מקום שאין בו בעיות בכלל, אבל אנחנו כאן, ובמקום להגיד שזה תקין שיש בעיות או שיש אנשים אחרים שיטפלו בזה, אנחנו צריכים להתחיל לפעול. אנחנו יודעים למחות – כבר הוכחנו את זה. אז למה אנחנו לא מנצלים את הכוח שלנו בשביל לשנות את הדברים שלא מתאימים לנו? למה אנחנו יושבים בצד בשקט ומעמידים פנים שהכל בסדר, או מתלוננים רק אחד בפני השני ואף פעם לא פועלים?

או שאני היחידה שחושבת שזה לא תקין, ולכולם זה נראה נורמאלי לחלוטין?