יומולדת 16 היה גאוני. באמת.

בדרכו שלו, גם יומולדת 17 אדיר למדי, למרות שלא יצאתי לשום מקום (עדיין... כולם מבטיחים לי שאני אצא היום). התעוררתי בחמש בבוקר (פעם רביעית בשבוע האחרון), וגיליתי שקנאקס ויתרו על שניידר (?!), אבל משם היום נעשה טוב.

קבעתי עם MIG למחר, אז עשיתי היום את הסימולציה האחרונה של הפסיכומטרי. הייתי בטוחה במיליון אחוז שהסימולציה היתה נוראית, ושזה היה בזבוז של סימולציה נהדרת, אבל כרגע אני עומדת על 716-784, כתלות בחיבור. הסימולציה הכי טובה שהיתה לי עד היום.

את הבוקר התחלתי בטוויטר, מה שהפך אותו לנהדר. היו שם מלא אנשים שאני אוהבת, קיבלתי המון ברכות, ובאמת היה מצחיק בבוקר. (ידידה ואני התחלנו משחק כזה של פסיכומטרי- אני נותנת לה מילה בעברית, היא מנחשת מה היא אומרת. הניחושים שלה אלה בערך הדברים הכי גאוניים שמישהו חשב עליהם). וזה באמת מרגיש טוב ונכון והכל בסדר. אז נכון שאני לא כל כך לומדת להיסטוריה מחר (דאמ), אבל אני די מוכנה גם ככה אז זה בסדר.

אני חושבת שאני מתחילה את השנה ה-18 במקום הרבה יותר בוגר. טוב, אני לא חושבת, אני יודעת. אם השנה הקודמת התעסקה בללמד אותי שאני יכולה לחייך, השנה הזאת התעסקה בללמד אותי שאני צריכה לחייך, ושאני יכולה לצאת מרכבת-ההרים-של-הרגשות הזאת שהייתי לכודה בה. 

אני לא זוכרת מה עשיתי בחופש הקודם. אין לי שמץ של מושג. אני מניחה שראיתי טלוויזיה והייתי בטוויטר, ואני זוכרת כמה ביקורים במד"א, אבל זה בערך כל מה שאני יודעת על החופש שעבר. אני גם זוכרת שהתקשרו להודיע לי שאני לא אוכל ללמוד פיזיקה ורפואה ביחד (הם ביקשו את הגרזן והניחו את הראש במקום... אני רק מעניקה להם את מבוקשם). אבל מה שאני באמת זוכרת מהקיץ הקודם זה הכנס.

באמצע אוגוסט אמא ואני נסענו לשיקגו. ההגעה היתה מתישה, אחרי ההמתנה בשדה התעופה רציתי להרוג את האמריקאים, אבל ברגע שהגענו שוב למלון האהוב עליי הכל נראה הרבה יותר טוב. הגענו ביום חמישי אחה"צ, אז ניצלתי את ההזדמנות כדאי לראות פרק של Saving Hope בלייב עם האמריקאים והקנדים (תענוג!). ואז התעוררתי בבוקר של יום שישי להתחיל את אחת החוויות הכי מדהימות שחוויתי אי פעם.

כל כך התגעגעתי לתחושה של כנס. בחיי. אני לא יכולה להסביר כמה אני מתגעגעת לזה כרגע. ההרגשה של לרוץ בין חתימות, תמונות ופאנלים, ההליכות של אמא ושלי בסביבה (רוזמונט זה אמצע שומקום, בחיי), הפגישה עם כוכבים שאני אוהבת וכמובן עם מייקל (sexy) שנקס... זאת היתה חוויה מדהימה. אני אוהבת להסתכל על התמונות האלה ולהיזכר בכל מה שהיה. סיימתי את הדיווח של הכנס השנה - אני באמת צריכה להעלות אותו גם לכאן. בכל אופן, זה היה פשוט כיף.

חזרנו ללמוד, היה סיוט. המזגן בכיתה שלנו לא עבד, מה שמסביר את הדוגמה של מר ג' על "התלמידים של כיתה י"א הבריזו מהשיעור כמחאה על מזג האוויר), וממש לא אהבתי לחזור למקום שאני כל כך לא אוהבת. זה השתנה לאט לאט.

ב-10.9 הגיע אליי בנאדם שאני מאוד אוהבת. מר ג'. איכשהו הוא זכר שיחה שלנו מהשנה שלפניה, שבה אמרתי לו שאני קוראת את ששאוש"ק, ובאותו היום הוא הניח על השולחן שלי את העותקים של הספרייה של ריקוד עם דרקונים. מאותו הרגע התחלתי לקרוא סופסוף את הספרים (שקניתי ביולי... #epicfail), ותוך כדי דיברתי איתו עליהם. זה המשיך לפסיכולוגיה ופילוסופיה והוא לימד אותי המון במישור הזה. היו לנו דיונים כל כך מעניינים. ואז הוא התחיל עם עניין השינוי הזה והיה נחוש בדעתו שאני אסכים איתו ואעשה את השינוי או שאני אסכים איתו ואעשה את השינוי. בסוף הוא ניצח, אבל זה באמת לטובה.

מבחינת בי"ס הרגשתי שאני מאבדת את השפיות. למדתי 57 שעות, שש מהן כפולות. זה לא היה קל ללמוד רפואה ופיזיקה במקביל וכולם סביבי (מלבד מר ג', שלא אמר כלום בהתחלה) טרחו לספר לי שאני לא אצליח לעשות את זה ושכדאי לי לוותר. ברור שהצלחתי- פיזיקה הוגשתי על 90 (מגיע לי יותר!), ורפואה הוגשתי על 100. So dear nay sayers... FUCK OFF.

השיחות עם מר ג' באמת עזרו לי לשמור על השפיות. ממש אבל.

הוא הכיר לי את MIG, ובסוף קבעתי איתו שיעור בשביל לטפל במתמטיקס. הייתי בטוחה שזה יהיה עניין של כמה שיעורים אבל הוא מלווה אותי מאז, ולא יכולתי להיות יותר שמחה על זה.

עברנו גם דברים לא קלים- התרחקות ממר ג', ימים מטורפים של כאב ופחד וירידה מהפסים... אבל מהרגע שהחלטתי לשנות את עצמי ולפעול לזה שיהיה לי יותר טוב, שום דבר לא הצליח להחזיר אותי ל- emotional rollercoaster הזאת. עבדתי, השתפרתי, למדתי... ורואים את התוצאות.

כרגע חסרים לי שני ציוני הגשה, אבל הממוצע של השבעה האחרים זה 94.5. שתי מאיות! מאה בבגרות במתמטיקה! גאווה לאומית.

מה עוד מה עוד... שנה מטורפת. אבל בכנות? נהניתי מהמון חלקים שלה.

יאללה, לשנה ה-18.

אן.