אני בסדר.

אני בסדר כי אני עובדת, כי אני ממשיכה להאמין בעתיד, כי אני מתקדמת בפסיכומטרי, כי היסטוריה היום היה בסדר, כי במתמטיקה יש לי מאה, כי מחרתיים הבגרות האחרונה שלי לקיץ הזה, כי אני מתקדמת בחיים האישיים, כי אני כותבת שוב, כי אני יוצרת דברים מקוריים שאני אוהבת, כי אני יוצרת מתנה מיוחדת שאני מרוצה ממנה, כי אני מוקפת באנשים טובים, כי יום ההולדת שלי אתמול היה מדהים, כי בסופ"ש יהיה זמן לחגוג, כי...

MIG היה פה הבוקר. אני אוהבת שהוא בא לפה. זה גורם לי לחייך. תמיד מעניין לנו והיו לי חדשות טובות היום, ובאמת שהיו דברים מעניינים. ודיברנו על המון דברים, בין היתר גם הפסיכומטרי, אבל גם על עוד כל מיני דברים, סתם כי זה מעניין. ואני חושבת ששנינו נהנים, ונכון שלא חשבתי שזה יגיע לכאן, אבל אני שמחה שזה הגיע לכאן.

אבל אז הוא הלך... ואני לא אראה אותו שוב עד שנה הבאה.

וזה עושה אותי קצת עצובה.

ניסיתי לחשוב לעצמי מה אני אגיד לו היום. בסוף זה לא קרה, כי דיברנו על תוכניות לשנה הבאה והכל ואני בטוחה שנתראה שוב בשנה הבאה. אבל ניסיתי בכל זאת לחשוב מה אני אגיד.

מה אומרים לבנאדם שמלווה אותך שבעה חודשים, גם דרך תקופות קצת קשות ובעיקר דרך תקופות טובות? מה אומרים לבנאדם שהאמין, שהיה שם בשביל לתמוך אם צריך, שאתה יודע שאם אתה צריך משהו אתה יכול לבוא אליו, שלימד ושהדריך ושעזר? מעבר לתודה, כי את זה אני כבר אומרת יותר מדי?

וזה לא goodbye. זה לא. זה רק חודשיים שיהיו קצת מוזרים אחרי שנפגשנו כל שבוע מדצמבר 2012.

אני לא אוהבת להיפרד מאנשים שאני אוהבת. גם אם הפרידות זמניות. וגם אם אני יודעת שאם אני צריכה משהו הם שם, בטלפון או באימייל או בסמסים או וואטאבר. אני לא רגילה לשבת עם אנשים, ואני פחות אוהבת את זה, אבל אחרי שאתה נפגש עם מישהו פיזית ורגיל לזה, זה קצת מוזר לעבור לכל הדרכים האחרות האלה.

כשחזרתי הביתה אחרי הבגרות בהיסטוריה היום חשבתי על מה שאני רוצה להגיד לו. אני לא יודעת אם זה מה שאני אגיד כשאני אתן לו את הספר או שזה מה שאני אגיד בסוף המפגש האחרון שלנו, אבל חשבתי על מה שאני רוצה להגיד.

עברתי הרבה עד היום. אני לא חושבת שהיה לי שקט כבר הרבה מאוד שנים. במשך כמה שנים, ובמיוחד בכיתה ט', אנחנו היינו הקבוצה שכולם מציקים להם. יש לי את הבעיות הנפשיות שלי, והם היו מציקים לנו, וכולם היו דורשים הרבה, וזה לא היה כל כך קל לחיות את זה. נכון שכשחיים את זה מהיסודי מתרגלים, אבל זה לא הופך את זה לקל.

ואז עברתי בית ספר, ודברים עדיין היו רעים, פשוט בצורה אחרת.

בכל מקרה, הנקודה שלי היא שלא קיבלתי טוב בלי רע כבר הרבה מאוד זמן. לא מבחינת אירועים - הייתי בכנסים והיה מדהים, ושם אף פעם אין רע, רק טוב. אבל... אבל כל פעם שנכנסו לי אנשים לחיים, עד שהגיעה קבוצת אנשים מסוימת, תמיד היה בזה משהו רע ומשהו טוב. גם אם היה אכפת להם, הם היו פוגעים בי או משקרים לי או מה שזה לא יהיה. גם אם הם ניסו לעודד הם היו מביאים אותי למקום יותר גרוע כי הם לא יודעים מה להגיד. גם אם יכולתי לסמוך עליהם אחרי תקופה מסוימת, בסוף גיליתי שאני לא באמת יכולה לעשות את זה.

כל זה נכון ללפני 2012. בשנה הזאת... בשנה הזאת נתקלתי בארבעה אנשים, שהראו לי שדברים יכולים להיות אחרים. שהחזירו לי את האמון במין האנושי. שהיה להם אכפת, והם תמכו והאמינו, בלי להביא אותי למקום גרוע יותר ובלי להגיד שאני לא יכולה, ועם להגיד שאם יש מישהו שיכול זאת אני. שניים מהם היו קצת פחות מרכזיים בחיים שלי מבחינת העידוד, והשניים האחרים מאוד מרכזיים. כל אחד מהם עשה שינוי בחיים שלי, קטן או גדול, ובגלל זה אני קוראת להם "המלאכים שלי".

את השניים הראשונים אתה לא מכיר. זה קרה במד"א, בתחילת 2012. דברים היו אחרים לגמרי אם לא הייתי מצליחה להגיע לשם (תודה לראשון), ואם לא הייתי מוצאת שם את הבית שלי (תודה לשני). בסוף זה קרה והתחנה הפכה לבית שלי, ואני שמחה שזה קרה, אבל מבחינת מרכזיות בחיים שלי, שניהם פחות מרכזיים ופחות מעורבים מהשניים האחרים.

את השניים האלה אתה מכיר. אחד זה מר ג', שאת מה שהוא עשה בחיים שלי אין שום דרך לתאר. דיברנו על אופטימיות - הוא זה שלימד אותי את כל זה. הוא זה שלימד אותי איך להתקדם הלאה ואיך לחשוב ואיך להתפתח ואיך להישאר אופטימית ולבנות את עצמי עם החוזקות שלי למרות החולשות שלי. השני זה... אתה.

אני חושבת שאמרתי את זה כבר בערך מאתיים אלף פעם, אבל אני שמחה שהתקשרתי באותו היום. לקחו לי שבועיים לשכנע את עצמי לעשות את זה, שבועיים שבהם המשכתי להגיד ש"אני אעשה את זה עוד מעט". האגו שלי ניסה להגיד שאני יכולה בלי ושאני מסוגלת, ושהכל יהיה בסדר גם אם אני לא אעשה את זה, אבל המוח הרציונלי שלי ידע שאני כל כך בהיסטריה שאין מצב שזה יעבוד. אז התקשרתי.

ובדיעבד, אני שמחה שעשיתי את זה. זה לא רק היה עניין של לטפל בבעיות הספציפיות האלה, או להכין לפסיכומטרי, זה היה הרבה יותר מזה. זה היה ללמד גם איך לעבוד ומה לעשות (כבר אמרתי ששיטת הלמידה הזאת והלו"ז הזה פתרו לי המון בעיות?), ועניין של לדעת שיש לי על מי לסמוך. אין הרבה אנשים שאני סומכת עליהם מספיק בשביל לעשות את מה שהם אומרים בלי לחשוב בכלל - למען האמת, זה לא נכון לכמעט כל האנשים. אני לא מצליחה לחשוב על מישהו שאני עושה מה שהוא אומר לי לעשות מלבדך ומלבד מר ג' - אבל הנה מצאתי שניים. איכשהו יש שם איזושהי הבנה של הדרך שבה אני מתנהגת וחושבת, וזה משהו שאני לא חווה. שוב, עם מר ג' כיוצא דופן נוסף.

ואני... אני לא רגילה שדברים טובים באים. אני לא רגילה שלאנשים אכפת למרות שלא חייב להיות להם, או שהם מוכנים לעזור בלי שהם יהיו חייבים, או שהם באמת מנסים ומצליחים להבין. אני לא רגילה להגיד שיש בני אדם שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליהם אחרי זמן קצר כל כך, אבל עובדה שכל הדברים האלה מתקיימים. ואני מניחה שאני פשוט... עדיין לא יודעת איך להגיב לזה.

אז... אז אני מתנהגת קצת מוזר לפעמים ואני אומרת תודה יותר מדי, אבל זה באמת כי אני מסרבת לקחת את הדברים האלה כמובנים מאליהם, כי אני יודעת שהם לא. ואני באמת אסירת תודה יותר משאני אומרת, כי... כי אחרי כל זה, אני לא יכולה שלא להיות.

אן,

ששונאת להגיד להתראות.

"Oh no, my friend. Only evil things must come to an end. For good things, such as ourselves, it is possible to go on forever."

...

"You were right, Fred. All good things do come to an end."

Stargate SG-1, 2X17, "Holiday".