וואו.

הרגע סיימתי לקרוא את ההודעה האמיתית האחרונה שהחלפנו. אתה זוכר אותה? הארוכה ההיא, עם השם הכל-כך ארוך שכבר לא ראו את כולו, שהתחילה בתחילת ינואר והמשיכה עד סופו? ההודעה ההיא שבה התווכחת איתי בלי סוף בנוגע למה אני יכולה לעשות ומה אני לא יכולה לעשות ומה אני עושה ומה אני חושבת ומה אני מרגישה? זוכר אותה?

ואני קצת... overwhelmed.

זכרתי שהיתה פעם אחת שהעליתי בפנייך אזכור לבעיה X. ישבנו שם למטה, על המדרגה במקום הקבוע שלנו, מול חדר מורים, ודיברנו, ובין היתר אמרתי משהו על זה שאני לא לגמרי שפויה. אמרתי לך שיש לי בעיה מסוימת... ודי ביטלת את זה (מאוד בוגר, אבל אני מבינה מאיפה זה יכול לבוא. אני מניחה שהנחת שגם במקרה הזה אני typical סטודנטית לרפואה וכמו כולם מוצאת בעיות בעצמי...). לא זכרתי... שהזכרתי את זה שוב בצורה הכי טבעית שבעולם ושהמשכתי להגיד את זה ולנסות להראות לך שזה כן אמיתי, וזה כן מאובחן, וזה כן קורה ולא סתם דמיון שלי.

ואתה יודע... זה מפחיד.

זה לא מפחיד אותי כעצמי. זה לא מפחיד אותי שבטחתי בך עם המידע הזה, כי זאת היתה ההחלטה הנכונה. נכון שהבנאדם היחיד שסיפרתי לו את זה מרצון הוא החבר הכי טוב שלי, וגם זה חצי שנה אחרי שגיליתי ושנתיים וחצי אחרי שהכרתי אותו, אבל כמו שאמרתי לך פעם, אני מרגישה בטוחה איתך. אני יודעת שאתה לא תשתמש בזה כדי לפגוע בי. אני יודעת שאתה מנסה לעזור ושאתה לא תפגע בי. ואני רגועה למרות שאני יודעת שאתה יודע את זה ואולי כבר חיברת את כל הנקודות ואתה יודע מהי בעיה X, כי אני יודעת שזה נשאר בינינו ושאתה לא תעשה עם זה שום דבר.

אבל זה היה מפחיד אותי אילו הייתי אתה. לא, תמחק את זה. זה לא היה מפחיד אותי. אני הייתי מבועתת.

אני לא חושבת שיש משהו שלא סיפרתי לך, מלבד מה שקרה במאי 2010. אני חושבת... אני חושבת שחשפתי המון. בערך כל שבריר מהנשמה שלי. סיפרתי לך מה אני חושבת ומה אני מרגישה, ולאן אני רוצה ללכת ולאן אני מרגישה שאני הולכת, ושאני מפחדת ודואגת ושכואב לי ואני רק רוצה שהכל יהיה בסדר. סיפרתי לך על הבלגאן שאני מוצאת בראש שלי והייתי רגועה גם כשהודעת לי בצורה מאוד החלטית שאין לי שום בלגאן בראש, למרות שכאמור, הייתי בועטת כל בנאדם אחר שהיה מנסה להגיד לי את זה מהחיים שלי. סיפרתי לך על הבעיות, וסיפרתי לך שאני מחייכת אבל בפנים לא מצליחה להיות שמחה, ועל זה שאני לא בשליטה ושאין לי כוח לעשות כלום, ועל זה שאני עייפה מהקרבות הבלתי-פוסקים שהיו לי.

אני לא חושבת שיש שם משהו שלא חשפתי בשיחות שלנו.

ואם הייתי אתה, הייתי מבועתת. להחזיק בידיים שלי משהו כל כך שביר, משהו כל כך יקר ערך, משהו... להיות אחראי לזה... אני בחיים לא הייתי מסוגלת לקחת משהו כזה. אני זוכרת שפעם חשבתי שאני יכולה, כשרק התחלתי לקרוא, אתה זוכר? והבנתי שלא ובאתי אלייך להודות במה שקרה בתקווה שתוכל לעזור לי? אז נכון שאתה מוכשר יותר לזה מאשר ילדה בת 16 שאפילו לא מצאה את עצמה, אבל עדיין, להחזיק משהו כל כך יקר... זה מפחיד. זה ממש מפחיד.

אני לא מאשימה אותך שיצאת מזה.

אמרתי לך כבר, אני לא כועסת, ואני באמת שלא מאשימה אותך. אני הייתי יוצאת מזה קודם, תאמין לי. אני יודעת שיכול להיות שאני אומרת את זה רק כי אני בת 17 ואתה בכל זאת בוגר ממני, יש לך יותר ידע ואתה יציב וחזק יותר, אבל עדיין. ואני פשוט... אני בהלם. כי אני לא מאמינה שהיית מוכן ללכת שם, לעבור את כל הסיפור הזה בכל זאת, למרות שזה מפחיד, רק בשביל לעזור לי.

כבר אמרתי לך שאתה הבנאדם הכי מדהים שפגשתי אי פעם?

אני אוהבת לקרוא את ההודעות הישנות שלנו. אבל עבר קצת זמן מאז שעשיתי את זה - אני חושבת שחודשיים לפחות - ועכשיו כשאני מרחיבה קצת את הסוף של "מלאכים" אני צריכה להיזכר מה בדיוק היה שם, אז חזרתי להודעות האלו והתחלתי לקרוא אותן.

וזה מעניין. זה לא מעניין, זה מרתק. ללמוד את השוני בין העבר להווה. לנתח תבניות התנהגות. לראות איפה הייתי, לאן הלכתי ומה קורה היום. ויותר מהכל, לראות את התגובות שלך, את הדברים שאתה אומר ואת הטיעונים שאתה מעלה. ואתה יודע מה הכי מדהים אותי? שהיום אני מבינה את רוב הטיעונים האלה, אפילו בלי שתצטרך להסביר לי אותם.

להיות זמינה יותר לחיים. ליהנות מהפאזל. לחייך לסביבה. אני יודעת למה התכוונת. אני יודעת על מה דיברת. דיברת על לאפשר לעצמי לחיות, על לאפשר לעצמי ליהנות מהחיים, מההבנות ומבני האדם. ליהנות ממה שקורה לי. לתת לדברים לקרות ולתת לקשרים להיווצר. במובן העמוק יותר- להישאר רגועה גם כשדברים קורים, להפסיק להסתגר בתוך עצמי ולהתחיל לשנות.

ואני חושבת על זה שפתאום אני מבינה דברים שלא כל כך הסברת לי, ונורא קל לי להבין אותם, כי אני יודעת מה אתה אומר.

וזה גורם לי לחשוב שהיינו נורא נהנים מלדבר כרגע, כי היינו יכולים לקחת את זה קדימה- לא למקום שבו אני תקועה ואתה עוזר לי, אלא למקום שבו שנינו דנים ושנינו מבינים במה אנחנו דנים ומנסים לחשוב הלאה, שבו שנינו יכולים להשתכנע ושנינו יכולים להתקדם.

זה היה יכול להיות יפיפה.

תשמור על עצמך ותהנה בחופש. אני אנסה להקטין את הכמות של המכתבים, אבל יש לי כל כך הרבה תובנות ואני מרגישה שאני חייבת לחלוק אותן איתך. בכל מקרה, תשמור על עצמך. xx

אן.