אז הייתי היום במד"א בפעם הראשונה מזה 3.5 חודשים.

כן, זה היה מגניב. היו לי חדשה ומישהי ותיקה שמתנהגת כמו חדשה (כנראה שהיא עשתה עשר משמרות?...), היו ארבעה מקרים והעברה, היה פנצ'ר, נסענו למוסך, היה AV Block (שזה סוג של אוטם)... היה מגניב. ונורא התגעגעתי למד"א ולתחושה של מד"א ולנסיעה בדחוף וללעשות טפסים וללמדוד ל"ד ודופק וכל אלה... בדרך חזרה נסעו איתנו פרמדיק ומשתלמת ובכלל היה מעניין... בקיצור, היה טוב. (ולא לשכוח שדיברתי עם ה-BFF כ-ל היום על ששאוש"ק = אדיר)

אבל כמובן שלא בגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה.

אני כותבת את הפוסט הזה כי היה היום יום מאוד... עמוק מבחינה רגשית.

בבוקר החלטתי סופסוף שאני שולחת ל-MIG את הסמס ששואל אם אני יכולה להתייעץ איתו. עדיין לא הצלחתי לשכנע את עצמי לשלוח למר ג' סמס - אני פשוט מפחדת שזה יהרוס את השלום העדיין-שביר שיש לנו, וזה הדבר האחרון שאני רוצה. זה כאב מספיק בפעם הראשונה. אני יודעת שהלב שלו ירצה לעזור, אבל אני לא בטוחה מי ינצח בקרב הזה, הלב או החשש שאני אנסה לעשות משהו, ואני באמת לא בטוחה איך הוא יגיב לזה - אבל אני עדיין רוצה לעשות את זה ואני מניחה שאני גם אולי אעשה את זה מתישהו. בכל אופן, עם MIG זה הרבה יותר פשוט, אז שלחתי לו סמס וקיוויתי לטוב, והוא אמר שאין בעיה ושהוא יתקשר.

אז כן, כל החלק הראשון של הבוקר שיגעתי את עצמי ב"זה יכול לקרות עכשיו? זה יכול לקרות עכשיו?". אני חושבת שתפקדתי טוב, אבל זה רק כי במד"א אני כבר מנוסה מספיק בשביל לעבור לטייס אוטומטי. מדדתי ל"ד, מדדתי דופק, עשיתי דברים, היה נחמד... אבל כל הזמן חשבתי רק על מה שאני הולכת להגיד ולעשות ומה שיקרה.

הוא התקשר בדיוק כשנכנסנו לביה"ח עם ה- AV block שלנו. ותודה לאל שזה היה אז (לבנאדם יש טיימינג גאוני. הייתי יוצאת אם היינו מול חולה, אבל הייתי מעדיפה לא לדבר הרבה מול אנשים אחרים). לקח לי קצת זמן להגיד מה מפריע לי ומה קורה, במיוחד לאור העובדה שאני עדיין לא כל כך יודעת איך להתמודד עם דבר כזה (ולא, אני לא מתכוונת להגיד מה קרה), אבל בסופו של דבר הצלחתי לדבר וזה די זרם. הוא הקשיב, ענה, הסביר, ייעץ... כל מה שהייתי צריכה. והוא מכיר אותי טוב והוא כבר מכיר גם את אמא שלי, והוא יודע בסך הכל מה קורה ואיך קורה ומה מתאים לעשות. לא לשכוח את העובדה שאני סומכת עליו ואת העובדה שיש לו תואר שני בפסיכולוגיה... וזה היה קלאסי לפנות אליו.

בקיצור, התמודדתי קצת עם דברים, (הוא אמר משהו שנשמע לי מוכר, אבל אני לא בטוחה אם חשבתי את זה, קראתי את זה או שמר ג' אמר לי את זה), קיבלתי הצעה ממנו וברגע שניתקתי איתו כבר התחלתי לעבוד על לקיים אותה. אני מקווה שזה יעבוד, כי אני עשויה להוציא את עצמי מדעתי אם זה לא יעבוד, אבל אני סומכת עליו.

והוא גם הרגיע אותי. בפעם הראשונה מאז יום שלישי, אני באמת רגועה. אני יודעת שהוא צודק ושמה שהוא אמר לי נכון ואני יודעת שאני יכולה להירגע קצת. קצת - כי אני בכל זאת דואגת, אבל אני בהחלט יכולה להרשות לעצמי גם להירגע מדי פעם. ברור שאני דואגת, אבל לא להגזים עם זה. מה שרציתי לעשות בכל מקרה כנראה לא היה מועיל. (אני מניחה שבאיזשהו מקום ידעתי את זה, אחרת הייתי מתווכחת איתו כשהוא אמר את זה, אבל זה שהוא אמר את זה הפך את זה לדבר הנכון לעשות. פשוט כי הוא יודע וכי אני סומכת עליו, לא משום סיבה אחרת.)

אז זה היה קצת רגשי וזה כן היה קצת קשה ואפילו כמעט בכיתי. אבל אני מרגישה יותר טוב. 

הפסקה כדי לציין שאני מאושרת שהבנאדם הזה אי פעם נכנס לי לחיים, שהתקשרתי, שנכשלתי במתמטיקה בשנה שעברה, שהקשבתי למר ג', שהייתי חסרת ביטחון עצמי בצורה מזעזעת ושניגשתי לפסיכומטרי עכשיו. תודה למי שזה לא יהיה שהביא אותו לחיים שלי ותודה לו על כל מה שהוא עושה עבורי ונותן לי. 3>

יצאנו משם ואז חזרנו עם הנסיעה האחרונה שלנו לאותו היום. הגענו לביה"ח, נכנסנו, הכנסנו את החולה, סידרנו את כל העניינים, ובסוף הלכתי לשטוף ידיים. התחלתי להתקדם חזרה לאמבולנס ולהפתעתי נתקלתי בשני ילדים מהכיתה הקודמת שלי. הם גדלו קצת, אבל לא ממש השתנו יותר מדי וזיהיתי אותם בשנייה שראיתי אותם.

וזה היה הזוי. היה את כל הקטע של "מה אתם עושים פה? איך הגעתם לפה?", כי זה בית החולים שקרוב לתחנה שלי, לא שלהם. וזהו, ושאלו אותי איפה אני מתנדבת ולמה אני לא מתנדבת פה, ושאלו קצת על בגרויות וכאלה, והם סיפרו קצת על בגרויות וכאלה, ובסוף הם הלכו לשטוף ידיים ואני חזרתי לאמבולנס. הבת שהיתה שם מקסימה - היא היתה ידידה שלנו כשהייתי שם והיא באמת נחמדה. הבן שהיה שם... טוב, הוא היה נחמד אלינו בתחילת כיתה ז', אבל אני מניחה שהוא רצה יותר מדי להיות פופולרי, והתחיל להתנהג לא יפה. המבט שנתתי לו ברגע שראיתי אותו גרם לו לשתוק לאורך כל השיחה. #win

אני יודעת, זה ילדותי ואני מנסה לעבור הלאה, אבל זה עדיין קצת קשה לי. אם הייתי יכולה לבחור בין ההתעלמות של הילדים בכיתה הנוכחית שלי לבין הפגיעה של הילדים בכיתה הקודמת שלי... הייתי בוחרת את ההתעלמות, למרות שהיא כואבת. זה כואב הרבה פחות משמציקים לך כל הזמן.

והקטע עצמו לא היה רגשי, פשוט הזוי. אבל... אבל בדרך הביתה, כשנסענו, הבנתי פתאום שזאת הפעם הראשונה שאני יכולה להישיר אליהם מבט, להסתכל בעיניים שלהם ולשדר "הכל בסדר". כי כשראיתי אותם בפעם הקודמת היה מרץ 2012, אני רק מצאתי מקום בתחנה הזאת, והייתי בנאדם די אומלל. זה היה "היי, מה נשמע?", אבל לא יותר מזה, פשוט כי לא הייתי מסוגלת להודות בזה שרע לי ושאני מתחרטת על הרגע שהגעתי למקום הזה, בטח ובטח שלא כשהגיע ילד מהכיתה הנוכחית שלי. אבל היום... היום אני באמת בסדר. תודות למר ג', אני באמת באמת בסדר. יש לי עוד מה ללמוד ועל מה לעבוד, אבל אני בסדר, ואני שמחה, ואני יכולה להגיד שאני בסדר, ואני יכולה לשדר שאני בסדר, כי אני באמת בסדר.

וזה המון. ולהבין פתאום שזה עדיין כואב לי, מה שהם עשו לי, ולהבין שהיום אני במקום שאני יכולה להגיד שלעבור היתה ההחלטה הנכונה, ושאני בסדר... זה המון.

אז כן, משמרת קצת הזויה. *בקטנה*

אן.