אני כותבת את הפוסט הזה כמכתב לא רשמי למר ג'. אם הייתי משנה משהו בעבר שלי, שכבר למדתי להשלים עם כולו, זה היה קשור אליו, כי זה הדבר היחיד שאני עדיין מכה את עצמי על שאיבדתי. היתה לנו חברות מדהימה, יפיפיה, משהו עמוק ונוגע, מסוג ההתאמות-המושלמות האלה שמוצאים רק פעם בחיים. הוא הבין אותי כמו שאף אחד לא הבין וגם לא יבין, הכיר אותו טוב בזמן קצר כי הוא עבר את רוב מה שעברתי, וידע בדיוק איך אני חושבת. זה היה מושלם, ואם יש משהו שהייתי עושה, זה מתקנת את מה שעשיתי לא בסדר בשביל להחזיר את זה בחזרה.

והאמת היא שיש שני רגעים שהייתי רוצה לשנות - ואני אזכיר את שניהם.

מר ג' היקר שלי,

אתה יודע, הנושא החם היום נוגע לרגעים שהיינו משנים. לפני כמה חודשים היו הרבה רגעים שהייתי משנה, אבל כשאני מסתכלת אחורה היום, אני שלמה עם העבר שלי ועם הדברים שחוויתי ועשיתי. ובכל זאת, תמיד כשזה מגיע למערכת היחסים שלנו, תמיד מתכווץ לי הלב, כי אני יודעת שהייתי יכולה לפעול שם אחרת וכן לשמר את מה שזה היה. ולמרות שאני עוברת הלאה אחרי טעויות היום, אני עדיין לא יכולה להפסיק לשאול את עצמי מה היה קורה אם הייתי פועלת אחרת. אתה חושב שהחברות שלנו היתה שורדת? אתה חושב שעדיין היינו מדברים כרגיל היום?

אז האמת שכשאני חושבת עלינו יש שני רגעים שהייתי משנה. אחד נוגע למערכת היחסים הרגועה והקלילה שהיתה לנו לפני סוף ינואר. השני נוגע למערכת היחסים השמורה יותר שהיתה לנו בפברואר ומרץ, למרות שאם הייתי משנה משהו הייתי משנה את הראשון ולא את השני. הראשון הרבה יותר חשוב והרבה יותר משמעותי.

הרגע הראשון מגיע אחרי הגדנ"ע. יש ימים שבהם אני אומרת שהייתי צריכה לא לצאת לגדנ"ע, ואני באמת מתכוונת לזה, אבל אם חושבים על זה בצורה אובייקטיבית לחלוטין, כנראה גם אז הייתי מרגישה רע שלא יצאתי והייתי מבקשת לדבר איתך בכל זאת. אז לא, לא הייתי משנה את זה, הייתי משנה את העובדה שביקשתי לדבר איתך.

אני יודעת שהייתי חוזרת הביתה והייתי יוצאת לבקר את סבא. אני יודעת שהייתי חוזרת, הולכת לישון, וקמה בבוקר מותשת לגמרי. אני אפילו לא זוכרת איך בזבזתי את הזמן באותו היום - הייתי כל כך מטושטשת שאני באמת לא זוכר מה עשיתי באותו הבוקר. הדבר היחיד שאני זוכרת זה שבזמן שצבעתי את הציפורניים מחדש, פתאום עלתה לי לראש המחשבה שאולי אתה מאוכזב ממני. מאותו הרגע ועד שדיברנו החיים שלי היו סיוט- לא הצלחתי לחשוב, לא הפסקתי לבכות. הייתי מבועתת מזה שתשנה את דעתך עליי ושתחשוב שאני לא מסוגלת לעבור את מה שאתה עוזר לי לעבור, שלא הצלחתי לחשוב לרגע על האפשרות שזה בכלל לא משנה לך. בכיתי באותו אחר צהריים, ובכיתי גם למחרת בבוקר. אתה יודע כמה כוחות הייתי צריכה בשביל לשכנע את עצמי לשלוח לך סמס ששואל אם אנחנו יכולים לדבר? התחבטתי בכל הסיפור הזה מיום רביעי אחר הצהריים עד חמישי בצהריים - זמן שנראה ארוך בשביל נושא חשוב אבל מרגיש הרבה יותר ארוך.

וזה בדיוק מה שהייתי משנה.

כשדיברנו, כשאמרת לי איך מערכת היחסים הזאת הולכת להשתנות, הזכרת את הגדנ"ע כנקודת מפנה. ואני לא חוזרת לשם עכשיו רק כי אתה אמרת, אלא גם כי זה הגיוני לי. זה הגיוני לי, כי ההתנהגות שלי אחרי הגדנ"ע היתה זוועתית. וזאת היתה הפעם הראשונה שבה אמרת לי שאנחנו רק מורה ותלמידה, אחרי שהדגשת בפניי שזה בסדר שאנחנו יותר מזה, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה היו בעיות בסדר גודל כזה. ובדיוק בגלל זה אני חוזרת לשם שוב.

אם הייתי יכולה, הייתי משכנעת את עצמי לעזוב את זה. להרפות. זה מה שהייתי משנה - הייתי עוברת הלאה, שוכחת שזה אי פעם קרה. הייתי ממשיכה לדבר איתך כמו שדיברתי איתך, הייתי ממשיכה לחיות את החיים שלי כמו שחייתי אותם. הייתי משכנעת את עצמי שהכל בסדר בינינו, שהכל תמיד היה בסדר ושלא קרה שום דבר חדש.

תאר לך איך זה היה משפיע עלינו. ברור שיש את האפשרות שזה לא היה משפיע בכלל ועדיין היינו עוברים את השיחה שעברנו, אבל אני רוצה להתמקד באפשרות שלא, כי היא נראית לי יותר מציאותית.

אתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שהיינו ממשיכים כמו שהתחלנו. היינו קצת צוברים תאוצה, אבל לא ברמה שאליה הגענו. אני בטוחה שהיינו מגיעים לשם, כי לך היתה נטייה להעביר דברים חזרה אליי, ולי היו נטיות לשתף איתך (כי הבנת...) ולעקוב אחרייך. לא יודעת אם שמת לב, אבל בדרך כלל הייתי מתחילה בשאלה כללית, ואז היית מעיר משהו שנוגע אליי, והייתי ממשיכה הלאה וחולקת המון... כי ידעתי שאנחנו במקום שאני יכולה לעשות את זה. ואני חושבת... אני חושבת שאם זה לא היה קורה, הייתי נכנסת קצת פחות עמוק. הייתי קצת יותר רגועה, פחות תלותית. אני שונאת את התלותיות הזאת שיש לי לפעמים, ואני חושבת שהעובדה שרצתי אלייך אחרי הגדנ"ע ואחרי הכל חיזקה את זה. אני חושבת שאם זה לא היה קורה, אם הייתי מצליחה לעבור הלאה, זה לא היה משפיע עליי ככה.

ואתה יודע מה לא היה קורה אז? השיחה שהיתה לנו. זאת אומרת, אולי היא כן היתה מתרחשת, כמה חודשים אחרי כן, אבל היא היתה אחרת, אתה יודע למה אני מתכוונת? כי אני נוטה להאמין שהייתי במקום קצת טוב יותר, ואני נוטה להאמין שהייתי מצליחה להתנתק מזה קצת, ואני נוטה להאמין שלא הייתי נכנסת לאותה התלותיות מלכתחילה והכל בינינו היה שונה.

ואז אני הייתי קצת שונה, ואתה היית קצת שונה, ומערכת היחסים המדהימה הזאת שלנו היתה שונה בהרבה...

אם לא הייתי יכולה לשנות את הרגע הזה, הייתי משנה משהו אחר. הוא לא מפריע לי באותה הצורה, אבל הוא גם מפריע לי. אני מניחה שאתה יודע על מה אני מדברת - על היום לפני המבחן באזרחות, כשאיבדתי את השפיות מרוב הלחץ ואתה נעלמת. הייתי לחוצה, פחדתי שאני לא אדע חלק מהדברים, והגבתי בצורה מוגזמת לעובדה ששכחת שאנחנו אמורים לדבר.

ואת זה הייתי משנה.

אני לא יודעת כמה זה היה משנה את העתיד - אני לא חושבת שרק זה גרם לך להחליט להתנתק ממערכת היחסים הזאת לגמרי - אבל זה משנה לי. אם זה היה משנה את העתיד בצורה דרסטית, בצורה שכן היינו ממשיכים לדבר, יכול להיות שזה היה טוב, ויכול להיות שלא. אבל זה בטוח היה גורם לי להרגיש אחרת, וזה מה שמשנה בקטע הזה.

בכל אופן, הייתי משנה את הרגע הראשון. כי זה באמת מה שהיה משנה.

ואתה יודע מה? השאלה אם באמת הייתי משנה אותו? אני לא כל כך בטוחה בזה. אני חושבת שכדאי להשלים עם העבר ובגלל זה אני עושה את זה היום, אבל אם הייתי יכולה לשנות, האם באמת הייתי משנה? החלטה קשה. העתיד יכול להיות גרוע יותר.

מזל שאין לי את האפשרות הזאת.

אן.