היו לי שתי שיחות מעניינות עם MIG בשבוע שעבר. לא, רגע, לפני שבועיים. כמו כל תלמיד ממוצע, ברגע שמתחיל החופש שלי אין לי מושג איזה יום ואיזה תאריך היום. מלבד בימי שלישי-רביעי, כי אז יש Saving Hope.

לא משנה. בקיצור, בשיעור האחרון שלנו, כשישבנו ביחד, נכנסנו לשתי שיחות מעניינות. אנחנו עושים את זה די הרבה, אבל בדרך כלל אנחנו כבר מגיעים למסקנות ואני לא מרגישה צורך לכתוב על זה. ובאותו יום קצת השארנו דברים פתוחים, ועוד באותו היום התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה. לא עשיתי את זה אז עקב לחץ זמן, ואחרי זה היה פוסט חשוב יותר, ואז אני מניחה שכבר לא חשבתי על זה. היום ראיתי כמה דברים שגרמו לי לחשוב על זה שוב.

הוא סיפר לי על משהו שהוא למד. הוא לומד פסיכולוגיה ומלמד פסיכולוגיה ובתוך כל הסיפור הוא גם למד משהו מעניין באותו השבוע. (אני אוהבת לשמוע אותי מספר על הדברים שהוא לומד. זה כל כך מעניין. וזה תמיד מעניין לדבר איתו.)

הוא סיפר שבהשתלמות שהוא היה בה דיברו איתם על מבט חיובי על החיים, שמתבטא כמובן גם בחינוך. במקום לחשוב על הדברים שאתה לא טוב בהם ולהדגיש אותם, לדבר על הדברים שאתה כן טוב בהם. דיברו איתם על התמקדות בטוב כדי להתמודד עם הרע. זה מה שמר ג' אמר "רק מתוך הכוחות שלך תוכלי להתמודד עם החולשות שלך ... אין אנשים בלי חולשות וחסרונות, יש ... ומיעוט של אנשים שנבנים מהם ומתפתחים מהם, ולכן הופכים לשלמים יותר". כמו לדוגמא, כשילד לא מצליח בדבר אחד אבל מצליח באחר, לא לדבר רק על מה שהוא לא מצליח בו, אלא גם על מה שהוא טוב בו.

כמובן שאני מצאתי את זה מאוד מעניין, וכמובן שאני הסכמתי עם זה. ונורא אהבתי את זה ש-MIG אמר שהוא רוצה לנסות את זה. לא ללכת בגישה הרגילה של המערכת, שמדגישה את החולשות, אלא להדגיש את החוזקות כשהוא עובד עם התלמידים שלו. ללמד אותם לעשות את זה. הוא כל כך התרשם מהאופטימיות של מי שהעביר להם את ההשתלמות, שהוא החליט שזה בדיוק מה שטוב לעשות, וזה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות.

ושמחתי.

כשאני נכנסתי לכל הסיפור הזה בנובמבר, היה לי קצת קשה לעשות את הסוויץ' המחשבתי הזה. כל החיים שלי התמקדתי בחולשות - ואני מניחה שחלק מזה זה בגלל המערכת שבה אנחנו נמצאים לאורך הילדות שלנו. כל הזמן מדברים איתנו על מה שאנחנו יכולים לשפר, ואף פעם לא מציינים במיוחד את הדברים שאנחנו טובים בהם. המערכת מדגישה את החולשות, לא את החוזקות (הוורד, אגב, לא מכיר את המילה הזאת, אבל בסדר), וככה מלמדת את הילדים שבזה צריך להתמקד תמיד.

כשמר ג' שאל אותי בפעם הראשונה למה אני עושה את זה, אמרתי לו שזה בגלל שאם מודעים לחולשות אפשר לטפל בהן, ואם לא מסתכלים עליהן טוב טוב אי אפשר יהיה לשנות אותן. הוא אמר לי בתגובה שבשביל לשנות אותן ולהתמודד איתן צריך כוחות (מה שציטטתי למעלה), ובגלל זה צריך לטפח את הכוחות ולהתמקד בהן, ומתוכן לעבוד על החולשות.

ואני חושבת שזה נכון. וכל מה ש-MIG סיפר לי באותו היום בדיוק מדגיש ומחזק את זה. גם פסיכולוגית וגם הגיונית, זה הדבר הנכון לעשות. אני חושבת שהמערכת באמת ובתמים בטוחה שהיא עושה לילדים טובה בזה שהיא מצביעה על החולשות שלהם, בדיוק מאותה הסיבה שאני נתתי. ואני חושבת שהמערכת ורוב בני האדם מפספסים את זה שזה לא באמת תורם.

וזה גורם לי לתהות למה.

אני מתכוונת, איך אנשים יכולים לא לראות שרק עם כוחות אפשר להתמודד עם חולשות? איך אנשים יכולים לא להבין את זה? היום כשאני יודעת את זה זה נראה לי כל כך ברור, שאני לא מצליחה להבין איך זה שאנשים לא מבינים.

ואני חושבת על זה ואני לא בטוחה שאנשים לא מבינים. אני חושבת שהם פשוט מפספסים בהערכה של הדגשת הצדדים החזקים. אני חושבת שהם חושבים שאותו אדם יודע במה הוא טוב ולא צריך שיגידו לו את זה, אבל כן צריך שיראו לו את החולשות שלו כדי שהוא יוכל להשתפר. ובעצם הם מביאים אותו למצב שהוא לא כל כך מרגיש את החוזקות שלו ויש לו בעיה להתמודד עם החולשות שלו, וזה קצת בעייתי לצאת מזה. זה מתחיל מעגל כזה שמאוד קשה לצאת ממנו.

וזה חבל.

כשעברנו על הסימולציה שעשיתי, הסימולציה האחרונה, נתקלנו בשאלה בנוגע לחברות גדולות ולכלכלה. אחרי שהוא קרא את השאלה, MIG חשב לרגע ואז אמר שהשאלה לא הגיונית, כי הדבר שמתארים שם לא אמור להביא למשהו אחר שגם קורה שם. שאלתי אותו למה, אז הוא אמר שלהעלות את המס לא היה מביא את החברות הגדולות, ושבכל מקרה דבר כזה לא היה קורה.

שאלתי אותו למה.

הוא אמר שהחברות הגדולות הן אלה ששולטות בכלכלה במדינה היום. בעלי ההון. וגם אם המטרה היא טובה למדינה (להגדיל את קופת המדינה, לשנות דברים כלכלית וכו'), הן לא היו נותנות לממשלה לפגוע בהן. והכלכלה לא יכולה להתקיים בלעדיהן, ואז לממשלה אין ברירה אלא לעשות את מה שהן רוצות. אמרתי שזה בעייתי ולא צריך לקרות ככה. הוא הסכים איתי.

למרבה הצער, אין לנו כרגע הרבה מה לעשות בקשר לזה.

אבל חשבתי לעצמי איך אפשר לעצור את זה ואיך המדינה היתה נראית אם היינו לוקחים מבעלי ההון יותר ומפזרים את זה. תתארו לכם- מדינה שבה עוזרים לכולם, שבה יש גישה שנוטה יותר לסוציאל-דמוקרטית (כן, אני באמת מאמינה שזאת הגישה הנכונה), שבה לא בעלי ההון מחליטים אלא המדינה או העם, שבה מצב העניים משתפר ואנחנו נוטים יותר לכיוון השוויון.

וכל זה באמצעות הכסף של התאגידים ובעלי ההון וכל אלה שיש להם את הכסף.

וחשבתי לעצמי, שאם נעלה את המיסים עליהם, הם בטח לא ירצו להגיע לכאן. אז צריך להציע להם משהו שאין להם במקום אחר, משאבים טובים יותר מאשר בארצות אחרות.

ואני חושבת שהתשובה לזה היא די ברורה. משאבי האנוש שיש לנו במדינה הם מדהימים.

השאלה היא אם זה מספיק.

אן,

שהתכוונה לכתוב משהו קצת אחר ובסוף זרמה עם הראש.