הלוואי שהחופש הזה מעולם לא היה קורה.
אני אתחיל מההתחלה. אתה זוכר איך נפרדנו ביום האחרון שבו ראיתי אותך? חייכתי. גם אתה חייכת. היית לנו שיחה טובה ונתת לי את התחושה שאתה עדיין כאן בשנה הבאה ושהכל יהיה בסדר. והאמנתי לך, ובאמת היתה לי סיבה להאמין לך, ואני בטוחה שכשאני אבוא לדבר איתך בתחילת שנה הבאה אתה לא תתעלם ממני, כי אני מכירה אותך. אני בטוחה שאתה צודק בנוגע לשנה הבאה.
אבל אתה יודע מה שכחתי? שכחתי שבאמצע יש חופש של כמה שבועות.
וכרגע אני רק רוצה לחזור אחורה בזמן ופשוט לדלג על החופש הזה.
אני מדמיינת שאנחנו יושבים במקום הקבוע שלנו, ואני מרגישה את הדמעות עולות, ואתה נותן לי את המבט המרגיע הזה שלך ושואל מה קרה. ואני לא באמת יודעת מה לענות על זה, כי כולם בריאים ושלמים, ובאמת שאין שום סיבה טובה שבגללה אני ארגיש כמו שאני מרגישה, אבל אני בכל זאת מרגישה ככה. ואני יודעת שאתה היית אומר לי לא להדחיק את הרגשות ולא לשקוע בדכדוך הרגיל שלי, אלא להתמודד עם הכל, אבל באמת שזה קצת קשה לי כרגע ואני רק הייתי רוצה שתהיה כאן איתי.
כרגיל... אני סוטה מהנושא.
מהרגע שהחופש הזה התחיל, הדבר היחיד שרציתי הוא שהוא יגמר. אני לא אוהבת חופשים ארוכים מדי. תמיד משעמם לי, תמיד אין לי מספיק מה לעשות, תמיד... אני אף פעם לא באמת הסתדרתי עם החופש הגדול. רק בשנתיים שבהן הייתי ערה בלילה נהניתי ממנו, אבל גם אז לא מכולו. אני פשוט לא מסתדרת עם חופשים, ואחרי השנה העמוסה שהיתה לי עכשיו, זה מרגיש אפילו מוזר יותר.
אז יש את זה.
אתה זוכר שסיפרתי לך על מרלין? מה שמעולם לא סיפרתי לך הוא שזאת אחת הסדרות הבודדות שנקשרתי אליהן רגשית. אני רואה כל מיני סדרות, ורק למעטות הרשיתי לעצמי להיקשר רגשית. סטארגייט, האוס... ומרלין. ואני לא יודעת למה זה, אולי זה בגלל שאני אוהבת את האגדות האלה מאז שאני זוכרת את עצמי, או שזאת פנטזיה, או שהקסם תמיד משך אותי, או שאלה גם הדברים שציינתי פה כסיבות שאני אוהבת את מרלין. ואולי זה הכל ביחד. אני לא יודעת, והאמת שכרגע לא ממש מתחשק לי לבדוק את זה.
אבל בקיצור... מרלין נגמרה בדצמבר האחרון. ועם כל השנה שהיתה לי, לא יצא לי לראות הרבה מהעונה במהלך השנה (שני הפרקים הראשונים וסוף פרק שראיתי בטעות כשהייתי בלונדון). אז שמרנו (כן, אמא, אחותי ואני רואות ביחד) את זה לקיץ, ועכשיו כשהוא הגיע ראינו את כל העונה. וביום שבת ראינו את שני הפרקים האחרונים... ואם היית רואה אותי, לא היית מאמין שזאת אני "החדשה".
נכון שהם גם סגרו את הסדרה בצורה לא יפה, ונכון שאני לא היחידה שהגיבה כמו שהגבתי, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. מעולם, אף סוף סדרה לא השאיר אותי במצב רגשי כזה. אפילו לא האוס. ברור, זאת הפעם הראשונה שאני רואה משהו שמסתיים בצורה עצובה, אבל עדיין. ואתה יודע... אני עוקבת אחרי מרלין כבר ארבע וחצי שנים (וואו, איך הזמן טס), וזה מרגיש מוזר ולא נכון באותה הצורה שלסיים את סטארגייט הרגיש.
אז אמא צוחקת ואומרת שאני יושבת שבעה, אבל האמת היא שאני לא רחוקה משם. אני לא במקומות שבהם הייתי פעם, אבל אני גם לא במקום שבו הייתי לפני חודש. אני צריכה להתחיל לעבוד ואני לא באמת עובדת ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לעבוד. אין לי כוח, לא לחופש ולא לטלוויזיה ולא לעבודה... אתה מכיר את זה? שכל מה שאתה רוצה לעשות זה לישון? ואני נלחמת בזה, אבל אולי... אולי אני צריכה לקחת קצת הפסקה מהמציאות? רק לחזק את עצמי?
לא, אני לא חושבת שזה הכיוון הנכון.
ואיבדתי שליטה. ועשיתי משהו שאני מתחרטת עליו.
וקיבלתי היום צו גיוס ואני מפחדת. ויש בי חלק שחושב שחבל שהם לא הורידו לי את הפרופיל ל-21, כי בטח לא הייתי רחוקה משם.
ואני יודעת שאתה היית אומר שלדעתך כל אחד צריך להתגייס, וגם אני חושבת ככה, ובגלל זה אני לא מערערת על הפרופיל, אבל אני מפחדת. ואני יודעת שזה טבעי, אבל זה משגע אותי.
ואתה מבין... יש לי תחושה שמהרגע שהתחיל החופש הזה אני במצב שהולך ומתדרדר.
מה אתה היית אומר לי? הא? אני במצב כל כך "דאון" כרגע שאני אפילו לא מצליחה לשמוע את הקול שלך בראש שלי.
מתגעגעת,
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm