מה שלומך?

חשבתי לעצמי שאחרי המכתב המטורף שכתבתי לך בצהריים, כשהרגשתי שכל מה שבניתי בחודשים האחרונים עומד להתמוטט, הגיע הזמן שאני אכתוב לך משהו אחר, קצת רגוע וחושב יותר. אני לא נוהגת לחשוף את הרגשות שלי, גם אם אתה תמיד ראית אותם בעיניים שלי, אבל העובדה שהייתי צריכה את זה מראה באיזה מצב בעייתי הייתי בצהריים.

נתחיל בזה שאני מתגעגעת אלייך. גם אלייך וגם אל אחיך. כל כך הרבה דברים מזכירים לי אתכם, את כל השיחות שהיו לנו... אתה בטח יודע איך זה. הוא שלח לי סמס היום, ומצאתי את עצמי תוהה איך הוא ידע שאני חושבת עליו. בכל מקרה, אני מתגעגעת אלייך ויש בי חלק שרוצה שהחופש הזה ייגמר כדי שאני אוכל לראות את שניכם שוב.

החודש הזה... היה מטורף. אין שום דרך אחרת לתאר אותו. הוא היה עמוס, ומצד שני ריק. הוא היה רגשי ומצד שני שכלי. הוא היה מיותר ומצד שני דרוש. הוא היה הרבה מאוד דברים שאני לא באמת יכולה להסביר במילים. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לספר לך מה עשיתי ומה חשבתי, ואולי זה יסביר טוב יותר מה באמת אני מרגישה כלפי יולי.

אני חושבת שהוא התחיל טוב. הבגרויות היו טובות, וראיתי אותך ואת MIG בפעם האחרונה (ושניכם נתתם לי תחושה ששום דבר לא נגמר), והפסיכומטרי היה נהדר (וואו, מי היה מאמין שהתוצאות בעוד שבועיים? זה הרגיש כמו נצח כשהם הודיעו מתי הם מצפים שיהיו תוצאות). היה לי שבוע של חופש, שבו לא עשיתי כמעט כלום והצלחתי לבזבז את הזמן בצורה שלא תיאמן. אבל זה בסדר, כי אחרי השנה שהיתה לי, אני חושבת שזה מגיע לי. אתה לא חושב?

אבל אתה מכיר אותי. אני לא אוהבת חופשים. יש לי כל כך הרבה מה לעשות - יש לי ספרי קריאה, וספרי פסיכולוגיה, וספרי פילוסופיה, ועבודה ברפואה, ומתמטיקה - ואני בכל זאת בקושי התחלתי לעבוד. אני חושבת שאני כל כך מותשת מהשנה הזאת שהתפרצתי כשניסו להכריח אותנו לעבוד, ולמרות שמגיע לי חופש, אני לא באמת מרוצה מזה, כי אני רוצה לגמור כמה שיותר מהעבודה עכשיו. אבל אני פשוט לא מצליחה להתרכז. לא בעבודה, ולא בלקרוא, ואפילו לא בלראות טלוויזיה - ואלוהים יודע כמה סדרות אני רוצה להתחיל.

אני מניחה שזאת ההשפעה של החופש והחום.

והצו הראשון חלק ב' היה קצת מתיש, ולמרות שהדפ"ר שלי 90 והקב"א 56, אני עדיין לא רואה את זה כניצחון גדול. הירידה בפרופיל שלי קצת כאבה (ציפיתי ל-64 וזה נגמר ב-45), וכשיצאתי משם הייתי מותשת ולא הצלחתי למצוא את תחנת האוטובוס שאליה הייתי אמורה להגיע, וכבר לא באמת היה לי כוח לצבא ולכל מה שמתלווה אליו. אז נכון שזה לא היה גרוע כמו החלק הראשון, אבל זה גם לא היה טוב.

וביום שבת ראינו את הפרק האחרון של מרלין. אני בדרך כלל לא נותנת לעצמי להיקשר רגשית לסדרות ככה שה"אבל" על מוות של דמות/סיום הסדרה נמשך יותר מיום-יומיים, אבל מרלין מלווה אותי כבר כמה שנים, וזה אחד הדברים הראשונים שדיברתי עליהם עם החבר הכי טוב שלי, ויש לי המון זכרונות משפחתיים ממנה (היינו רואות את הסדרה אמא, אחותי ואני)... ובסופו של דבר, אני אוהבת את האגדה, ואהבתי את הדמויות, ונהניתי מרוב הסדרה. והדרך שבה הם סיימו את הסדרה, כמו גם העובדה שהיא נגמרה... יש בזה משהו כואב.

והיום... היום היה לי יום אופטימי יחסית, למרות שלא הצלחתי לעשות בו כלום. היו לי קצת תקוות והצלחתי להתעודד, יצאתי קצת מחוסר-העניין שמלווה אותי בימים האחרונים, חשבתי קצת... ואז קיבלתי את הדואר וראיתי שהצבא שלח לי צו גיוס. לפני שאפילו קיבלתי מנילה, לפני הכל, כבר שלחו לי צו גיוס.

וזה מפחיד.

אתה זוכר את הגדנ"ע? הייתי מבועתת. לא חשבתי שזה הדבר הנכון ("אני חושב שכל מי שרוצה לשרת צריך לעבור את זה", או משהו דומה), וראית שאני מפחדת, גם ביום שבו יצאנו, ובכל זאת הצלחתי לשכנע אותי לעבור את זה. היית שם בכל פעם שבה הייתי צריכה אותך - כשרציתי להתייעץ, וכשהייתי צריכה לראות פנים מוכרות, וכשסתם התגעגעתי ללדבר עם מישהו שאני אוהבת. אפילו דאגת לי, ואני לא בטוחה שאתה באמת ידעת כמה הייתי צריכה את זה.

ובכל זאת עזבתי אחרי יומיים. ועכשיו... עכשיו מדובר בשבועיים וחצי של טירונות, בלי שום פנים מוכרות ובלי שום אדם שאני אוהבת. אז אני יודעת שברגע שאני אצא משם אני אוכל לשרת קרוב לבית והכל, אבל השאלה היא איך לשרוד את השבועיים-וחצי האלה. וזה מה שבאמת מפחיד אותי.

אתה מכיר אותי, אז אני לא אפרט על זה, אבל אני באמת הייתי רוצה לדעת מה יש לך להגיד על זה. אני יודעת שהיית תומך בהחלטה שלי לשרת (אני שואלת את עצמי אם הקב"ן נתן לי 45 כי אמרתי שאני רוצה לשרת), אבל אני שואלת את עצמי מה היית אומר על הלבטים האלה שלי. כמו שאני מכירה אותך, היית אומר לי לחכות קצת, לתת לחיים ללמד אותי כמה טריקים (לא סתם אומרים לי שאני מצטטת אותך יותר מדי), ואז לחשוב מה אני עושה. נחצה את הגשר כשנגיע אליו. (בא לי להכניס ציטוט מסטארגייט, אבל אתה לא תבין.)

אבל אתה יודע, קורה קצת הרבה. וקרו גם דברים נהדרים בחופש הזה - גיליתי את הספרייה של האו"פ, שזה הדיסנילנד החדש שלי, וכבר הזמנתי ספרים משם, ופגשתי אנשים חדשים ומעניינים, וקיבלתי סופסוף משמרות אט"ן (זוכר שסיפרתי לך על הקורס? שאלת אותי מה זה אט"ן ואמרתי לך שאלה הצהובים. אמרת לי שלא ידעת שהם שונים. אני עדיין מחייכת כשאני חושבת על זה), ואני מתרגשת כל כך, שאני לא יכולה להסביר.

אבל אתה יודע, אני קצת מוטרדת. אז הלכתי לישון, כמו שעשיתי ביום ההוא, כשדיברנו, ודברים נראו יותר טוב, אבל אני עדיין קצת מוטרדת. אז אני יודעת, אני צריכה להתחיל להתמקד גם בדברים הטובים, ואני באמת משתדלת לעשות את זה, אבל היום היה שם גם עוד משהו שלא ציפיתי לו, משהו שקשור למה שסיפרתי לך לפני הגדנ"ע. ואתה יודע, זה הכל ביחד... זה קצת גרם לי להתפרק היום.

אז אני מקווה שאני קצת הגיונית יותר כרגע, ושלא הפחדתי אותך. ואני מקווה שאני אצליח לחשוב קצת יותר טוב מחר.

ותודה שאתה כאן. אני כל כך שמחה שיש לי אותך ואת MIG.

אן.