הנה אני פותחת את אוגוסט במכתב לך. אני לא מופתעת, ואני מניחה שגם אתה לא; השקט היחסי שהיה בין המכתבים הקודמים שלי רק מראה את חוסר הפעולה והמחשבה שלי בשבוע-שבועיים האחרונים. זה מרגיש לי טוב וזה מרגיש נכון, במיוחד אחרי היום המוזר-משהו שהיה לי היום.

אני מתגעגעת אלייך, ואם להיות כנה לרגע איתך ואיתי, אולי קצת דואגת. אני יודעת שאתה תמיד מחייך כשאני אומרת לך לשמור על עצמך, ואני מחייכת בחזרה כי אני לא יכולה שלא, אבל אני בטוחה שאתה יודע שאני רצינית לחלוטין. הלוואי שהייתה לי דרך לדעת שאתה שלם ובטוח ובריא לגמרי, ושהכל בסדר בחיים שלך, כי אז יכול להיות שהייתי מסוגלת לדאוג פחות ולהתרכז קצת יותר, אבל אני נהנית מהכל גם כשזה ככה. אל תנסה להרגיע אותי - אני לא חושבת שיש משהו בעולם שיגרום לי להפסיק לדאוג לך, מלבד אולי כמות כדורים שתעלף אותי. (אני צוחקת)

אבל עזוב, לא זה מה שרציתי לספר לך, למרות שאני אשמח אם תהיה האח הגדול שאני יודעת שאתה ותוודא שגם אתה וגם אחיך נשארים בריאים ושלמים. קפצתי במקרה לוואטסאפ היום (החבר הכי טוב שלי באיטליה וזאת הדרך היחידה שלנו לתקשר), והצצתי לראות אם נכנסתם וקצת הוטרדתי כשראיתי שהוא לא. אז בכל אופן, תשמור על עצמך ותוודא שהכל נשאר בסדר איתו.

אבל כאמור, לא זה מה שרציתי לספר לך.

אני מדברת יותר מדי, נכון? אבל איתך אני לא מצליחה להפסיק, מלבד כשאני מקשיבה לך. אני אוהבת את הדרך שבה אתה מסביר ואת זה שאתה מפרט המון. תמיד חשבתי שאתה אדם של דיבור ולא אדם של כתיבה, מה שקצת שונה בינינו, וזה הופך את השיחה איתך למדהימה. אבל כשאתה לא מדבר, או כשאני כותבת, אני יכולה לכתוב/לספר לך כל כך הרבה...

אני אחזור לנקודה שלי.

ביום שלישי יצא הפרק החדש של Saving Hope. אני לא זוכרת אם סיפרתי לך עליה, אבל זאת הסדרה החדשה של מייקל, על אנשים בקומה ורוחות רפאים... סדרה מגניבה שמשלבת על טבעי עם רפואה. בקיצור, אתמול לא יצא לי לראות אותה (וגם על זה יש לי משהו להגיד, אבל אני אחזור לזה), והיום בבוקר ישבתי לעשות את העבודה ברפואה (הגיע הזמן), אז אמרתי שאני אראה את זה בערב. במקרה יש לי שתי חברות (אחת מאוסטרליה והשנייה מהארץ) שעדיין לא ראו את הפרק, אז קבענו שנראה ביחד אחה"צ, כשהחברה מאוסטרליה תחזור מהעבודה.

והיא חזרה, והתכוונו לראות, אבל החברה השנייה הלכה. ואז הגיע הזמן לשיעור גיטרה שלי, ואמרתי להן שאני אחזור ונוכל לראות (הן התלהבו והכל). כשהלכתי היתה לי תחושה שזה לא יקרה כי שתיהן לא ישארו.

בכל אופן, אחותי ואני עשינו שיעור משותף (אני עובדת כרגע על משהו שתאהב... אני מקווה שתיתן לי להשמיע לך את זה), וכשחזרתי לא הופתעתי לגלות שהן באמת לא היו שם, אחרי שהן דיברו על זה שהן הולכות. ואתה יודע, זה לא הפתיע אותי בשום צורה, ודי קיבלתי את זה בשיוויון נפש, אבל היה בי חלק שהיה קצת מאוכזב. אתה יודע? החלק הזה שהרשה לעצמו לקוות וקצת התאכזב בכל זאת... זה.

אבל אתה יודע, אני מתמודדת עם זה בצורה מאוד בוגרת. זה לא מפריע לי יותר מדי, ואני לא כועסת או מאוכזבת מהן בשום צורה שהיא. די ציפיתי שזה יקרה, ומה לעשות שהחיים האמיתיים לפעמים חשובים יותר (מי כמוני יודע), אז אני יודעת ואני לא אגיב לזה בשום צורה שלילית. אני מקווה שאף אחת לא תיקח את שיוויון הנפש שלי בצורה שלילית, אבל בזה אני כבר לא יכולה לשלוט, ובנאדם חכם אחד לימד אותי פעם להפסיק לנסות לשלוט בהכל, אז...

ואני יודעת שאתה כבר לא היית מופתע מזה, רק היית מחייך, מעיר משהו על זה שאני מתבגרת ועובר הלאה, אבל אני באמת עדיין מופתעת ומתלהבת מכל זה. אין לך מושג כמה אני מתרגשת מהעובדה שאני מפסיקה לחיות סביב הרגשות שלי וחיה את החיים עצמם פתאום. וכן, העובדה שהצלחתי להירגע מהר לפני יומיים, העצמאות שהפגנתי אתמול והדרך שבה התנהגתי היום... זה בוגר. וזאת לא אני הישנה, אלא החדשה. ואני גאה בזה.

אז לפני יומיים שכחתי את מה שאמרתי לך לפני הגדנ"ע וקצת איבדתי את עצמי, אבל המצב לא היה גרוע יותר כשזכרתי את זה (וחזרתי על זה) ודיברנו באותו היום אז. ונרגעתי מהר, והכל נראה הגיוני מהר והכל היה בסדר. ואתמול קיבלתי חדשות (טובות! אני עוד רגע אספר לך) מהאוניברסיטה והתמודדתי עם כל הסידורים שצריך לעשות (כולל שיחת טלפון) לבד. ואז קרה מה שקרה היום... ואני פשוט גאה בעצמי.

אני מקווה שזה לא יהיה מוזר שאני סופסוף מודה בזה... אבל אני כל הזמן מקווה שגם אתה היית גאה בי. זה טיפשי, ואל תדאג, אני עושה את זה בשביל עצמי ולא בשבילך, אבל אני קצת מקווה שגם אתה היית גאה בי ובשינוי שעשיתי, לא פחות משאתה בטח גאה בעבודה שעשית איתי. לא סביב זה בנוי העולם שלי, אבל סתם.

עכשיו אתמול... היתה לי פגישה ואחריה נסענו לקניון לקנות ג'ינסים (רוב הג'ינסים שלי כבר עברו את גיל שנתיים, ואת אחד מהם דאגה חתולה להתחיל לפרום...). והסתכלתי על הג'ינסים, ובכל הג'ינסים בצבעים שמהם התלהבתי (הבהירים. כהים יש לי) היו קרעים. ואני לא יודעת מה הגישה שלך כלפי זה, כי לביה"ס בטוח לא היית בא עם כאלה, אבל אני קצת נדהמת מהדברים שאנשים מוכנים ללכת איתם. מעט זה דבר אחד - ג'ינסים שכולם קרעים זה משהו אחר. ואני פשוט לא מבינה איך אנשים מוכנים ללכת עם דבר כזה, ובטח ובטח שלא איך הם מרגישים בנוח בזה.

אני לא מבינה חלק מהדברים שבני אדם עושים. אבל בין היתר בשביל זה אני לומדת פסיכולוגיה, לא?

ולענייני פסיכולוגיה: התקשרו אתמול מהאו"פ והודיעו לי שאני לא חייבת לעשות את הקורס "אורינות אקדמית" ואני יכולה להתחיל בסתיו את "מבוא לפסיכולוגיה". אדיר, הא? אז אני אשאיל מהספרייה את הספר של הקורס ואלמד אותו לפני שאתחיל את הקורס, אז הכל יהיה בסדר.

אז למרות מצב הרוח הקצת בעייתי שלי לפני יומיים, היום הרוב כבר בסדר. כמו שכתבתי לך במכתב האחרון, דברים עדיין יכולים להשתפר והכל יהיה בסדר בסוף.

תשמור על עצמך. xxx

אן.