כשנסעתי אתמול ברכבת חזרה הביתה מת"א ניסיתי לכתוב לך. לא הייתי בטוחה איפה להתחיל - ביום שעבר עליי, בדברים שפתאום שונים, בציון הפסיכומטרי שקיבלתי לפני יומיים, בכמה שאני מתגעגעת אלייך, בחומרים של האוניברסיטה הפתוחה, בספרים שקניתי עכשיו או בספרי הפילוסופיה שהזמנתי לקרוא.

פגשתי חברה אתמול.

האמת היא שהייתי קצת מתוחה לקראת המפגש הזה. אני לא זוכרת אם כבר סיפרתי לך עליה, אבל היא התחילה לעקוב אחרי הבלוג שלי וככה נתקלתי בבלוג שלה. ואתה יודע מה יש בבלוג שלה? מכתבים. מכתבים למורה שהוא משהו מיוחד עבורה, שנמצא במקום מיוחד וחשוב ומשמעותי בחיים שלה. זה מזכיר לך משהו?

יש הרבה בהם שמזכיר לי אותנו. אני לא חושבת שאני צריכה לחזור על זה - כבר אמרתי את זה מספיק במכתבים הקודמים - אבל אני מקווה שאתה יודע למה אני מתכוונת. אני מניחה גם שהיית מוצא על מה לדבר איתו, כי לפעמים כשאני קוראת את הציטוטים שלו או כשהיא מספרת לי עליו, אני חושבת לעצמי, "וואו - זה בדיוק מה שאתה היית אומר". זה היה קצת מוזר בהתחלה, לגלות משהו כזה, אבל זה מרגיש טוב סופסוף לדבר עלייך ועלינו עם מישהו שמבין.

בכל מקרה, אתה מכיר אותי. אני לא טובה בסיטואציות חברתיות מכל סוג שהוא. איתך ועם MIG אני מדברת בצורה חופשית כשאנחנו נפגשים פנים-אל-פנים, אבל זה לא קורה לי עם רוב בני האדם. ברוב המקרים אני נשארת שקטה בזמן שאנשים אחרים מדברים. איכשהו תמיד כשאני מגיעה לאירועים האלה, לכל השיחות האלה, בין אם מדובר בשיחות אחד-על-אחד ובין אם מדובר בשיחות קבוצתיות, אני משתתקת, כי אני אף פעם לא מצליחה למצוא על מה לדבר ומה להגיד, אלא אם משהו מציק לי. ובהכירי אותי, חששתי שכשניפגש, כמו בכל מקרה שהוא, זה לא ייגמר טוב. אפילו כשנפגשתי עם א' בפעם האחרונה לא דיברתי כמעט בכלל (למרות שזה היה מפגש קבוצתי, אז זה שונה).

וכשיצאתי משם, אחרי חמש שעות שבהן היינו ביחד (אני חושבת שההורים שלי היו בהלם כשלא התקשרתי אחרי שעתיים), מצאתי את עצמי מופתעת. כי נכון שאיתך או עם MIG יכולתי לשבת לדבר כל היום, אבל כשזה מגיע לחברים אחרים שלי, לבנות ממד"א או מהאינטרנט, אני לא מדברת כל כך הרבה. היה יום אחד שהייתי עם מ' הרבה, אבל יותר החלקנו מאשר דיברנו, או שהיא עשתה את רוב הדיבורים. ואני לא חושבת שמאז היסודי סתם ישבתי ודיברתי עם מישהו במשך כל כך הרבה זמן. Hell, אני אפילו לא יודעת אם זה אי פעם קרה או שתמיד היינו משחקים ועושים דברים במקום לדבר.

וזה הרגיש טוב. זה באמת היה כיף. ודיברנו גם (בין היתר) עלייך ועליו, ועל כל מיני נקודות שדומות ושונות ומערכות יחסים כאלה. ודיברנו על חינוך, ופסיכולוגיה, ובני אדם, וספרים (אני חייבת לקרוא שוב את "חומריו האפלים". קראת?), אבל דיברנו גם עליך ועליו, וזאת היתה הרגשה טובה. אתה יודע, לדבר עם מישהו שיש לו דעות דומות בנוגע לדברים... ולדבר עם מישהו שמכיר את ההרגשה הזאת של זה שיש מישהו כמוך בחיים.

וכשישבתי עם הפסיכולוגית שלי אתמול ודיברנו על זה, תהינו מה היה שונה בפגישה אתמול לעומת פגישות ראשונות אחרות שלי, עם אנשים שאני מכירה במשך כמה חודשים (אף פעם לא נפגשתי עם מישהו אחרי פחות מחודש. זה תמיד לקח יותר). ובאיזשהו שלב שאלתי אותה אם יכול להיות שזה קשור גם (כי יש לי תחושה שמדובר בכמה גורמים, כמו הדברים שעליהם דיברנו והדרך שבה דיברנו וכו') לעובדה שאני מרגישה אחרת היום, ושאני יותר בטוחה בעצמי בזכות כל מה שלימדת אותי. והיא אמרה שיכול להיות שכן. ושמחתי עוד יותר. כי גם מצאתי חברה חדשה, וגם גיליתי יכולת חדשה בעצמי.

כמו שאתה מבין, אתמול היה נהדר.

שלשום... שלשום היה יום קצת מטורף. לא הצלחתי לעבוד הרבה - חיכיתי לתשובה מאחיך, שעדיין לא ענה לי, והמתח קצת גרם לי להפסיק לעבוד - אבל בצהריים הגיעו התוצאות של הפסיכומטרי. ובלב הולם נכנסתי למייל שלי, פתחתי את הקובץ... והתאכזבתי כשראיתי מה התוצאות.

אז כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את הקובץ בטלפון, לצלם את המסך ולשלוח ל- MIG. הדבר השני שעשיתי היה לנסות שלא לבכות. הדבר השלישי שעשיתי היה לשים את "Wish You Were Here" של פינק פלויד וללכת לחדר כדי שיהיה לי זמן להיות לבד. 

ואני יודעת, אתה היית אומר שזה ציון יפה (749), ושאלה צרות של עשירים. וכמובן שאז היית שואל אם יש משהו שאני לא יכולה לעשות באיזו אוניברסיטה, והייתי אומרת לך שבדקתי בת"א והכל פתוח, ושבעברית הכל פתוח מלבד מדעי הקוגניציה (אני חושבת, אגב, לעשות דו חוגי מדעי הקוגניציה ופסיכולוגיה באו"פ), ושלא בדקתי את השאר. והיית מסכים איתי שאין טעם לגשת שוב, אבל היית אומר לי שבמקום לעשות את זה אני צריכה לשפר את הבגרויות המדעיות שלי, כי זה בדיוק מה שאני צריכה.

ואני מכירה את MIG, הוא היה אומר שזה ציון נהדר (הוא ענה לי במייל למחרת, כתב שאני חוצפנית (עם סמיילי!)), ושעשיתי עבודה טובה והכל. ואני מאמינה לכם, אני מאמינה לשניכם, ובאמת שיפרתי 50 נקודות מהציון שלי בסימולציה הראשונה, אפילו קצת יותר, ואין לי אף פרק שבו יש לי פחות מ-140 נק' (מתוך 150, אם שכחת), אבל זה עדיין מאכזב. כי כן, ציפיתי ליותר, ואני יודעת שיכולתי לעשות יותר טוב, וזה מה שמציק לי.

אז בכיתי כשקיבלתי את הציון ורק רציתי ש-MIG יתקשר כדי שאני אוכל לדבר איתו (כי היתה לי תחושה שהסיכוי שהוא יתקשר גדול מהסיכוי שאתה תתקשר), ולא רציתי להציק לך אז לא התקשרתי כדי לשמוע את הקול שלך ואת הדברים שכתבתי פה שאני יודעת שהיית אומר, אבל רציתי כל כך שתהיו שם, וזה היה לי אפילו עוד יותר קשה. ואני צריכה להתמודד לבד, אני יודעת, אבל אני מתגעגעת...

בסופו של דבר נסענו לדואר אחה"צ וקיבלתי את הספרים של האוניברסיטה הפתוחה. ההרגשה של להחזיק אותם ביד היתה נהדרת. והגיעו גם ה-DVDs של מרלין (ארבעה מתוך חמישה), ומאוחר יותר הלכנו לקנות ספרים בצומת (קניתי את השני של יורם יובל ואת "האיש שחשב שאישתו היא כובע". השם של השני הצחיק את אחותי. אני מניחה שגם אני הגבתי ככה בפעם הראשונה, אבל זה היה בכיתה ו', בקורס "חקר המוח" שעשיתי באונ' ת"א, אז אני לא באמת זוכרת). וזה היה יום קצת... מוזר.

ואני כל הזמן חושבת לעצמי שיש רק עוד 19 ימים עד שמתחילה השנה... וזה לא מספיק זמן בשביל לגמור את כל מה שרציתי לעשות, אבל אני שמחה בכל זאת, כי זה אומר שאני אראה אותך שוב.

אן.