אני עייפה.

אני כל כך כל כך עייפה. אין לך מושג אפילו כמה. כשדיברתי עם הפציינט הפסיכיאטרי הראשון שלי והוא סיפר לי שהוא עייף מהמלחמה היומיומית הבלתי נגמרת הזאת, חשבתי לעצמי שאני מבינה על מה הוא מדבר, כי גם לי זה קרה ואני מניחה שזה גם ממשיך לקראות לפעמים. אבל אף פעם לא חשבתי שאני אחווה את זה על בשרי מהר כל כך אחרי שמצבי נעשה טוב יותר.

והיום הגעתי לאיזושהי breaking point. אתה יודע, הרגע הזה שאני חייבת להגיד- מספיק! אני לא יכולה ככה יותר. דברים נראו טוב יותר בחודשים האלה בגלל שהייתי במקום אחר, אבל הבעיה הזאת עדיין שם ברקע, ויש עוד בעיות אחרות שלא כל כך מחכות ברקע. להפך, הן רק מנסות לתפוס שליטה שוב ולהוכיח לי שלא הצלחתי לעשות כלום בחודשים שבהם הכרתי אותך, למרות שעברתי שינוי שבחיים לא חשבתי שאני אעבור בכמה חודשים.

ואני עייפה.

אני לא יכולה להמשיך עם זה לנצח. ולא אכפת לי שהטיפולים פוגעים במערכת, אולי אפילו מערכות אחרות בגוף שלי, כי כל מה שאני רוצה זה שזה ייעלם. זה לא משהו גופני דרמטי, ואם היינו לבד גם הייתי מספרת לך מה העניין, אבל זה פוגע בי נפשית וקצת גופנית ואני פשוט לא מצליחה להמשיך את החיים שלי כמו שצריך. והיו לי את הספקות לגבי עצמי כי תמיד יש לי את הספקות לגבי עצמי, אבל כבר לא באמת אכפת לי. אני רק רוצה שזה ייגמר כבר, שזה ייצא לי מהחיים כדי שאני אוכל להמשיך לחיות.

ואמרת לי שיש לי את הרובים ואמרת לי שאני צריכה רק להתחיל לירות, אבל זרקתי את כל מה שיש לי (P90, רימונים, C4, נשק מטה, ווינונה, קסם, הנשקים של המקלט, מה שתרצה) על זה, וזה בכל זאת מסרב להיעלם מהחיים שלי. ואני לא מצליחה להמשיך הלאה עם זה כי אני משתגעת ואני עייפה ואני רק רוצה לישון עד שזה ייעלם. אבל זה לא ייעלם וזה מתנגש עם הרצון השני שלי להוציא כמה שיותר מהחיים. ובסופו של דבר אני קורסת כמו שהיה היום, כי זה רודף אותי ואין לי שום דרך לברוח (מכיר את השיר Stand in the Rain? זה תמיד מזכיר לי אותו).

ואני יודעת שאני מסוגלת. אני יודעת שאני יכולה. ביליתי את כל 15 השנים הראשונות של החיים שלי במלחמה האינסופית שלי עם זה עד שבכלל שכחתי שיש גם דברים אחרים, מה שאתה הזכרת לי. ואני חזקה ואם עשיתי את זה פעם אחת כשלא היו לי כוחות אני מסוגלת לעשות את זה שוב עם כל הכוחות וכל הדברים שקיבלתי ממך ומאחיך. אבל אני עייפה. ואין לי שום מוטיבציה להמשיך את זה, וכל מה שאני רוצה זה שזה יפסיק. בלי מלחמות נפשיות שגוזלות ממני את כל הכוח שלי, ובלי לצאת מדעתי ובלי להרוס כל קשר שיש לי. בלי בלי בלי.

ואני רק רוצה שזה יעזוב אותי בשקט.

או שאתה תהיה שם להזכיר לי שאני יכולה, כי זה הרבה יותר קשה בלעדייך.

אני לא אתן לילדים שלי לעבור את זה. אני לא אקשר רגשית לעוברים שלי עד שיוכח שאין להם את זה (גילו את הגורם הגנטי לזה). ברור שהם יכולים לפתח הכל, אבל אני לא אתן להם לחוות את זה כל הילדות שלהם בגללי.

אן.