אני לא כל כך גאה בעצמי.

זה סיפור די טיפשי, האמת. ואני יודעת שאנחנו מדברים על להרגיש וכאלה, אבל זה לא הופך את זה לסיפור פחות טיפשי. אתה היית מבין, והיית אומר לי שזה לא טיפשי, וזה דווקא די נפוץ בין אחים, אבל אני עדיין מרגישה קצת טיפשית. ובעצם זה רק הופך את הכל ליותר גרוע, כי אז אני מבקרת את עצמי עוד יותר משאני גם ככה עושה.

בכל אופן, אחותי התחילה לראות סדרת פנטזיה אמריקאית. על טבעי, מכיר? ואין לי בעיה שהיא תראה את זה, וזה אפילו נחמד שהיא סופסוף מבינה שאלה ז׳אנרים נהדרים, אבל כן יש לי בעיה אחת עם כל הסיפור הזה: היא מתלהבת יותר מדי מכנסים.

אני מכירה אותך. היית רואה עכשיו כמה זה מפריע לי ושואל: ״אבל מה הבעיה? חשבתי שאת שמחה כשאת מוצאת אנשים שמתעניינים באותם הדברים כמוך. לא?״. והיית נותן לי את המבט החוקר הזה שלך, כי אתה יודע שלאמא ולי יש נטייה לראות דברים ביחד ולקרוא את אותם הספרים, ואתה יודע שאני נהנית מרעיון הקהילה הזה שקיים שם בכל פעם אני חוזרת למדע הבדיוני והפנטזיה, ושאין באמת שום סיבה הגיונית שבגללה זה יפריע לי. במיוחד לא אם היית יודע שהיא אפילו באה איתנו ליום בכנס הראשון שלי (מה שנגמר כאסון מזעזע כמובן).

ואז הייתי מסתכלת עלייך ואומרת לך: ״אבל אתה יודע מה זה בשבילי. בשבילנו.״, והיית מהנהן, כי אתה באמת יודע כמה זה משמעותי בשביל אנשים כמוני וכמוך, שאם היו מוצאים את הדרך לתוך ספרי הפנטזיה והמד״ב שלהם היו נשארים שם לנצח. והיית מסתכל עליי באותה הרצינות האופיינית לך, ואומר בשקט שאתה מבין איך אני מרגישה ולמה זה מפריע לי. הייתי אומרת לך שאני לא אוהבת לחלוק דברים כל כך עמוקים בי עם אנשים שאני לא סומכת עליהם והיית אומר שאתה יודע – נו, ברור שאתה יודע, אתה מכיר אותי טוב יותר מכמעט כל אחד בעולם – אבל שאולי לא זה מה שנמצא במקום הזה.

כמו שאני מכירה את עצמי, בשלב הזה הייתי נותנת לך את המבט השואל הכי טוב שלי.

היית מסתכל עליי ואומר שאני מוצאת מפלט בספרים והסרטים האלה. מקלט. מקום בטוח שבו אף אחד לא יפריע לי ושום דבר לא יפגע בי. ואז, כשהייתי מהנהנת בשתיקה, היית אמר שבכנסים האלה אני מוצאת את הדרך שלי להפוך את זה למציאות. בגלל זה זה יותר משמעותי עבורי מאשר עבורך – לא מדובר רק בלהיות מוקפת באנשים כמוני במשך שלושה ימים, אלא גם בלהרגיש את הסדרה שלי קמה לחיים. וזה מה שהופך את הכנסים האלה למקום הזה שחשוב לי כל כך, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה קשה לי להרפות. ואז היית מוסיף שבין אחים תמיד יש את הריבים הסמויים האלה של ״מי איזה טיפוס״ (של מי היתה התיאוריה שאתה ואמא דיברתם עליה כשנפגשנו אחרי השיחה עם היועצת?), וכשהיא נכנסת לתחום שלי, באופן טבעי זה מפריע לי. וכשהיא נכנסת לתחום שלי בצורה משמעותית כל כך? ברור שזה קשה במיוחד.

טוב, אני לא יודעת אם היית אומר את זה מיד או שהיית אומר את זה אחרי שהייתי מסבירה לך קצת, כי כבר דיברנו על זה פעם וסיפרתי לך על התחושה המדהימה הזאת של להיות בכנס, אבל היית מגיע לזה. והייתי מסתכלת עלייך בשקט ושואלת אותך את השאלה הבוערת ביותר בראש שלי כרגע: אבל איך אני עוברת הלאה?

כי אני יודעת מה אתה חושב. אתה חושב שזה מסוג הדברים ש, איך אמרת, ״תתני לחיים ללמד אותך״. לפחות, אני מניחה שככה אתה חושב, כי אתה ואחיך עושים את אותו הדבר ועושה רושם שזה לא מפריע לאף אחד מכם. אני מניחה שיש לך גם את הטריקים שלך והתובנות שלך, אבל אני מניחה שהרבה מזה בא מהדרך שבה התבגרתם.

ואתה יודע מה? עכשיו כשאני חושבת על זה, אני תוהה פתאום אם יכול להיות שכל היריבות הזאת בין אחים נובעת מהדרך שבה כולם מודדים את עצמם לפי אחרים. כי זה משהו טבעי, וכמו שאמרת לי, זה משהו שכולם מתחילים איתו בילדות. אז אולי מפה נובע כל הסיפור הזה? אולי זה בגלל שבאיזשהו מקום אני עדיין רוצה להיות מיוחדת ביחס אליה (כשהאמת היא שלמי בכלל זה משנה?)?

אתה חושב שאני מטורפת?

לא, אני יודעת שלא.

בענייני כנסים- אתה יודע מה מתרחש כרגע בשיקגו? כנס סטארגייט הלפני-אחרון באמריקה הצפונית (עדיין קיים שברון בלונדון, אבל הוא הרבה יותר קטן, ובכל אופן הוא לא הכנס הרשמי).

אז כמובן שלכנס בשנה הבאה אני אגיע. לא מעניין אותי איך, אני אגיע לכנס הזה. אני אמנם חייבת לך ולשאר המלאכים לי את הדרך שבה החיים שלי נראים כרגע ואת הכיוון שבו אני הולכת, אבל אני חייבת לסטארגייט את העובדה שבכלל הייתי בחיים בשביל שתוכלו לפגוש אותי ולשנות את החיים שלי.

אבל לא זה מה שרציתי לספר לך בקשר לזה.

מה שרציתי לספר לך הם ארבעה case studies  רק בשביל שתבין כמה באמת עשית בחיים שלי, גם אם זה לא נראה לך כמו הרבה (ואני יודעת שזה לא נראה לך כמו הרבה. רציונלית את מבין שזה משמעותי לי, אבל אתה לא באמת מבין למה אני מודה לך כל הזמן. שמתי לב שהאנשים הטובים באמת הם אלה שאף פעם לא באמת מבינים כמה משמעותיים היו המעשים שלהם, כי אלה נראים להם הדברים הכי טבעיים לעשות).

1-      נערה בת 15. בדיוק חזרה מטיול משפחתי לשיקגו וניו יורק, שבמהלכו היא בילתה סופשבוע בכנס בשיקגו. היא מאושרת עד הגג אבל אין לה גרוש. בכל זאת היא עושה את כל מה שהיא יכולה כדי לשכנע את ההורים לתת לה לטוס לעוד אחד. היא לא מוכנה לוותר והיא לא מוכנה לקבל לא כתשובה. היא מוכנה לעשות מה שהיא תצטרך – אפילו לפגוע באנשים, למרות שבאותו הרגע היא לא מבינה שמה שהיא עושה פוגע בהם – בשביל להגיע לשם.

2-      אותה הנערה, בת 15.5. כבר היתה בכנס השני ומתכוננת לשלישי. זה פחות משנה לה שלכנס הזה יגיעו גם חברות שלה מזה שנה – מה שחשוב באמת הוא שהאישה שהיא מעריצה יותר מכולם תגיע לשם. היא בוכה, היא צועקת, היא נעלבת, מה לא – הכל בשביל כנס אחד. היא אפילו מוכנה לדבר עם אנשים שהיא לא מכירה בשביל לברק את כל המידע בנוגע אליו.

3-      הפעם בת 16 פלוס. היתה בכנס שלישי ורביעי, ועכשיו מנסה להשיג כרטיסים לכנס הבא שלה – כנס בשיקגו, אליו היא רוצה להגיע בפעם השלישית ברצף. הפעם הזאת גרועה יותר מאשר הפעמים האחרות, כי היא באמת לא מסוגלת לוותר. היא מרגישה שזה הדבר היחיד שיציל אותה. היא לא מסוגלת לקבל לא. היא מודיעה שתחזור לדיכאון שהיא כל כך רגילה אליו אם לא תקבל את הכרטיסים. הדבר היחיד שמנע ממנה לעשות את זה, אפילו בלי שהוא ידע, הוא... אתה.

4-      עכשיו בת 17. קיץ, אוגוסט, חם והיא מתפללת שהיתה במקום אחר – רק בשביל מזג אוויר שפוי (מה ה גל החום הזה?!). היא מסתובבת עם המשפחה, נהנית מהקיץ, אפילו קצת עובדת... כשבאותם הימים במרחק אלפי קילומטרים משם מתרחש אותו הכנס שהיא לא הצליחה להגיע אליו. היא עוקבת אחרי הדיווחים אבל זה לא הדבר הכי חשוב בעולם.

היית מאמין?

אני מכירה אותך – אתה בטח שמח בשבילי. אני מקווה שאתה גם גאה בעצמך על זה שהתחלת את השינוי הזה ושלימדת אותי כמעט כל מה שאני יודעת. אני יודעות שאני גאה בשנינו.

קורה כרגע עוד הרבה (האייפד של סבא פה. סיפרתי לך את הסיפור סביב זה? בכל אופן, אני כותבת את המכתב הזה דרכו), אבל אני אספר לך את זה בהזדמנות אחרת. אתה מאמין שעוד שבוע יש לי מחקרים בפסיכולוגיה ועוד תשעה ימים אני רואה אותך שוב? כן, גם אני לא.

איך מתקדמות הישיבות?

מקווה שאתה בסדר ושומר על עצמך,

אן.