חלמתי עלייך. 

והיינו בבית הספר, עם כל כך הרבה אנשים ועדיין לבד. 

וידעתי שאתה שם למרות שלא ראיתי אותך בכלל. 

וחייכת אליי, ונתת לי תקווה. 

It was all somewhat wrong, but still it was right. 

ואני יודעת שזה לא קרה,

ואני יודעת שזה אפילו לא נכון,

וששום דבר שם לא באמת מתאים למציאות.

אז למה זה מרגיש יותר אמיתי מהעולם שסביבי?

למה זה מרגיש כאילו שם הייתי אמורה להיות, 

ולא לבד על המיטה עכשיו,

מקלידה במהירות,

מדמיינת שוב ושוב את החיוך שקיבלתי ממך?

למה זה מרגיש כאילו במקום להיות כאן

אני אמורה להיות שקועה בעולם הזה איתך?