אני לעולם לא אהיה משמעותית עבורך, נכון?

״אני שואף ללמד כיתות שמלאות בתלמידים כמוך״, אמרת לי. ״זאת מערכת יחסים שחורגת ממורה-תלמיד רגיל, וזה בסדר״, אמרת לי. נתת לי את התחושה שזה משהו מיוחד, משהו חריג (בצורה טובה), נדיר, יפיפה. נתת לי את התחושה שמשהו כזה אין לך וסביר להניח שלא יהיה לך עוד כמעט בכלל. גרמת לי להאמין שכמו שאתה משהו בשבילי, גם אני יכולה להיות משהו בשבילך. 

אבל כשדיברתי היום עם אמא על MIG והכיתה שהוא מקבל, פתאום חשבנו על זה שבסוף השנה תצטרך להיפרד מהכיתה שלך בשנתיים האחרונות. ואתה תעבור הלאה. זה לא קל, בטח שלא לאדם כמוך שיוצר קשרים עם התלמידים ובטח שלא בכיתה הראשונה, אבל אתה תעבור הלאה. ובסופו של דבר, מרוב שנים, גם תשכח את האנשים האלה, אחרי שנים על גבי שנים שבהן תלמד באותה הצורה. 

ומה אני?

אני הייתי תלמידה שלך שנתיים. אבל לא הייתי תלמידה בכיתת החינוך שלך. לא הייתי מהתלמידות שמושכות תשומת לב בזה שהן כל הזמן מדברת או עם הטלפונים או שיש להן דברים חכמים לשאול או להגיד בשיעור. לא הייתי מיוחדת בשום צורה שהיא. הייתי סתם מישהי שנקשרה אלייך, זה הכל. עוד יהיו לך כאלה, הרבה. היו ויש ויהיו. 

וזה לא שאני לא רוצה שזה יקרה. אני רוצה. מגיע לך לקבל תלמידים שמעריכים אותך, שאוהבים אותך, שרואים את הערך האמיתי שלך מעבר ל״אני אחד מהחבר׳ה״. תלמידים שיוכלו לשבת לדבר איתך באמת. תלמידים שתזכה ליהנות מדיונים איתם. תלמידים שיגרמו לך להמשיך להיות מאושר בעבודה שאתה עושה, כי אני יודעת כמה באמת אתה אוהב את מה שאתה עושה. וזה מגיע לך. 

אבל... אבל אני לא אהיה משמעותית עבורך, נכון? מיוחדת? מישהי שתזכור?

הלוואי שהיית כאן כדי לענות לי על זה, כמו בכל משבר אחר שהיה לנו. 

אן.

Morning just another day 

Happy people pass my way 

Looking in their eyes, I see a memory 

I never realized how happy you made me