"Sometimes you puzzle me."

"You never fathomed me out."

"No."

לפעמים אתה תעלומה בעיניי. 

זה מדהים אותי כל פעם מחדש. מצד אחד, אני מבינה אותך כמעט כמו שאני מבינה את עצמי. אני מבינה למה אתה עושה דברים ואיך אתה פועל, איך המוח שלך עובד ומה אתה אוהב, ולמה אתה עושה את מה שאתה עושה. אני יודעת לחזות מה תעשה או תגיד בהרבה מקרים. נכון שלא תמיד אני מצליחה או צודקת, אבל את הניסיון שיש לך אני לא יכולה להחליף עם החכמה שצברתי בחיים הקצרים (יחסית) שלי. 

מצד שני... לפעמים אני לא מצליחה להבין אותך. לפעמים אני לא מצליחה להבין אם אתה בסדר או לא או איך הגעת למסקנות שהגעת אליהן. קח לדוגמא את היום שבו הצעת לי לקרוא את ״סערת נפש״ (שהזיכרון הזה הוא הסיבה שאני כותבת את המכתב הזה. הגעתי לזה דרך העבודה ברפואה... אבל אתה תראה).

עד אותו היום הייתי שקטה. מאוד. דיברנו קצת על רע״ד לפני זה וראית אותי בשיעורים, אבל הנחתי שאתה בקושי מכיר אותי. בכל זאת, אני התלמידה השקטה, מצד אחד לא מצטרפת ומצד שני לא מפריעה. אתה יודע, the girl who always keeps to herself. והנחתי שאתה יודע קצת אבל לא ממש מבין איך אני חושבת או עובדת. 

ובאותו היום... זה היה יום שלישי, ואני בדיוק יצאתי לשיעור מתמטיקה, ואמרת לי לחכות רגע. הנחתי שתדבר איתי על השיחה שהיתה לך עם אמא, שאיתה דיברת באותו הבוקר, אבל זה לא מה שעשית. להפתעתי, פנית לאחד השותפים שלי במטלה ואמרת לשנינו שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד ביחד. גם אמרת לו, ואני מצטטת, ״לאן יש נטייה להסתער על דברים. אל תיתן לה להסתער לבד״.

ובאותו הרגע הייתי בהלם. בקושי דיברנו. בקושי הכרת אותי. עוד לא חשפתי בפנייך הכל, עוד לא גיליתי כמה באמת אנחנו דומים, עוד לא הרשיתי לעצמי לדבר איתך באותה הצורה החופשית שבה דיברנו אחרי זה. אמא שלי לא היתה מזכירה דבר כזה סתם ככה, בלי הקשר מסוים, ובגדול שמעתי ממנה כמעט הכל, אני חושבת, על השיחה. ובכל זאת, אמרת דבר כזה, ואמרת אותו בביטחון גמור שזאת האמת וזהו. והקטע הכי מוזר? שזאת באמת האמת. 

ומצאתי את עצמי שואלת... מאיפה אתה יודע דבר כזה?

אז עכשיו כל הסיפור עלה לי בראש בגלל שהבנות קצת לא משתפות פעולה בפרויקט ברפואה, ואני צריכה לרוץ קדימה כמעט לבד עם העבודה-ברמה-גבוהה הזאת, ופתאום נזכרתי במה שאמרת לו אז. ואתה יודע, חשבתי לעצמי, כמו בכל פעם שבה אני נזכרת בקטע הזה, שאני לא יודעת איך הבנת את זה רק מההיכרות הקלושה שהיתה לנו אז. 

ואיך כבר יכולת להבין את זה? מהמהירות שבה קראתי את רע״ד ברגע שהחלטתי שאני סופסוף מתחילה אותו? זה לא באמת אומר הרבה - אני תמיד עושה את זה עם ספרים, אבל פחות עם עבודות. אתה צריך לראות כמה זמן לקח לי עד שסופסוף התחלתי לחסל את הפרויקט הזה ברפואה (שאני מאוד גאה במה שיוצא ממנו עד עכשיו, אגב). אני לא מראה שום נטיות כאלה אצל... טוב, אף אחד בבית הספר, למען האמת. הייתי מבינה איך הבנת אם היית שומע מבתי הספר הקודמים שלי, אבל אין לך שום סיבה לעשות את זה. 

אז איך הבנת את זה?

אז כמובן שזה היה די צפוי, אבל כמו שאתה לא תמיד מצליח להבין אותי, ככה גם אני לא תמיד מצליחה להבין אותך. וזאת אחת התעלומות האלה שאני לא מצליחה להבין. ובכל פעם שבה אני חושבת על אחת התעלומות האלה, על אחד הדברים האלה שהבנת באורח פלא או דרכים מוזרות שבהן הגבת, אני כל פעם שואלת את עצמי מה אני לא יודעת עלייך שמשנה את כל התמונה. 

כי כמו שאמרת לי פעם, גם לפרט הכי קטן יכולות להיות השפעות מרחיקות לכת.

אבל האמת? אני מניחה שזה היה פחות מעניין אם הייתי יודעת הכל. כן, אני אפילו חיה בשלום עם תעלומות היום.

לא תאמין- מחר MIG מגיע! זה כאילו הכל חזר לשגרה פתאום- ראיתי אותך בביה״ס, מחר אני אראה אותו, אני לומדת... בקיצור, חזרנו לשגרה. זה באמת עושה אותי שמחה. וכן, צדקת, אם זה תלוי בי אני באמת ממשיכה איתו עד סוף י״ב.

וכן, דיברתי עם רכזת השכבה על פסיכולוגיה. אמרתי שאני מוותרת, אבל היית כל כך בסדר איתי ביומיים האחרונים שאני תוהה אם בכל זאת כדאי להיכנס. בכל אופן, אני אבדוק ואז נחליט. 

אני לא אוהבת לערוך את המכתבים אלייך, אבל פתאום עכשיו בשע חשבתי פתאום שגם השורה הבאה של מרילין מתאימה לנו: "I always thought if things had been different, we'd've made good friends.״