השיר אקראי לחלוטין. הוא פשוט התנגן ברקע (ראינו את ה-Rock Show של VH1) כשכתבתי את זה.

אז הנה נגמרת לה עוד שנה. השנה הקודמת היתה מטורפת משהו, נהדרת מצד אחד ונוראית מצד שני. עשיתי כל כך הרבה בשנה שעברה... זה היה מטורף. אבל השנה הזאת... היו בה חלקים לא טובים, אבל היו בה חלקים הרבה יותר טובים. אני חושבת שבסך הכל, השנה הזאת אפילו טובה יותר מאשר השנה הקודמת, ולא חשבתי שזה יהיה אפשרי כשהתחילה השנה.

אתם מכירים את הפורמט - בואו נתחיל.

הפאן הלימודי.

וואו, היה עמוס בטירוף השנה. אפילו בפאן הלימודי, שהייתי בטוחה שיהיה הכי פשוט שבעולם.

לא, במחשבה שנייה, הוא לא יכול היה להיות פשוט.

בכל אופן, השנה התחילה בתחילת ספטמבר גם בשנת הלימודים האחרונה, והיא כוללת בעיקר את כיתה י"א. רוב המורים שהיו לנו נשארו אותם המורים- מר ג', המורה המקסימה לאנגלית, המורה הנהדרת לרפואה (ולצערי גם המורה הסתומה)... המון אנשים טובים שנשארו איתנו. מסתבר ששווה להיות בכיתה המדעית המרכזית של השכבה - מקבלים את כל המורים הטובים. אני לא בטוחה שזה טוב כל כך לאגו שלי, כי זה תמיד היה נכון גם לכיתת המחוננים... אבל בסדר.

אם להיות כנה, ממש לא רציתי לחזור לבית הספר, אבל האמת שזאת היתה שנה טובה מבחינה לימודית. בתחילת ספטמבר עוד התרוצצתי בין מורים ושיעורים בניסיון להבין: א. מה קורה כאן, וב. איך אני לומדת רפואה ופיזיקה במקביל. התקבענו על השיטה שבה אני מגיעה לחצי מהשיעורים של זה וחצי מהשיעורים של זה בערך באמצע ספטמבר, נדמה לי שאחרי תחילת השנה העברית.

בגדול השנה לא היתה מיוחדת. היא היתה מטורפת, הייתי בביה"ס משעת אפס עד ארבע ברוב הימים, אבל לימודית היא לא היתה מעניינת במיוחד. אני קולטת מהר, אז האמת היא שלא באמת הייתי צריכה להיות בכל השיעורים. לשם שינוי הייתי ברוב השיעורים במהלך השנה (זאת אומרת, ברוב הימים, כי בשנתיים לפני זה לא ממש טרחתי להגיע לבית הספר הרבה, ויש לי משהו להעיר על זה בהמשך), אז לא פספסתי הרבה, ככה שיש לי מחברות די מסודרות. במחברות הכוונה כמובן לקבצים, כי כשמדובר במחברות אני הבנאדם הכי מבולגן בעולם. השנה רק התחילה וכבר מחברת מתמטיקה שלי מכילה יותר ציורים ממתמטיקה.

בכל אופן, הייתי במצב טוב ברוב המקצועות. היה לי מאה בספורט במחצית הראשונה (התגובה של מר ג' שעשעה אותי) ו-75 בלשון (זה כאב. מאוד.), אבל מעבר לזה שום דבר ראוי לציון. בעצם, אולי מלבד אזרחות, ששם מר ג' ואני סגרנו על 98 ("אתה יודע שאתה חייב לי נקודות משנה שעברה?" "תתבעי אותי." *מחייכים* "אז חשבתי שתוכל לתת לי אותן השנה." "כבר יש לך את הציון המקסימלי." "לא יכול להיות מאה." "לא?" "יש לי 88." "אז זה 98." "עם זאני אני מוכנה להשלים." "תתבעי אותי." *צוחקים*). אבל בגדול לא היה מעניין.

שני דברים שכן ראויים לציון בנוגע למחצית הזאת הם האובססיה שלי לציונים באזרחות והשיפור הענק (MIG <3) במתמטיקה.

באזרחות האשמתי את מר ג', אבל האמת היא שבמידה מסוימת זאת אשמתי. על המבחן הראשון שלי, שלהגנתי ייאמר שלמדתי אליו שעה בערב לפניו, כי היו לי מבחנים בפיזיקה ורפואה ביום לפני, הוא כתב לי "נו נו נו... גם שינון חשוב ולא רק הגיון וניתוח" עם סמיילי, ובואו נגיד שלמרות שהייתי נורא משועשעת מזה, לקחתי את זה בצורה מאוד אישית להוכיח לו שאני יכולה לשנן ולהשיג את המאה (ההורים אומרים שתמיד הייתי פרפקציוניסטית... והאמת שאני זוכרת את זה מהרבה מקרים קודמים בחיים שלי). מאותו הרגע זאת נעשתה אובססיה - אני חייבת את המאה. אז קצת השתגעתי, קצת (הרבה) הגזמתי, והיו לי רגעים ממש רעים (גם איתו, לצערי), אבל בסופו של דבר הוגשתי על 100. בהתחשב בכל מה שאיבדתי, אני לא אקרא לזה ניצחון ממש, אבל אני שמחה שלפחות זה הצליח. והיי, למדתי כל כך טוב ואני אוהבת את המקצוע הזה כל כך שאני עדיין זוכרת את כל החומר! (קדימה, תשאלו מה הדברים שמפרידים את הרשות המחוקקת משאר הרשויות.)

מתמטיקה... מתמטיקה התחלתי באותה הצורה המזעזעת שבה סיימתי בשנה שעברה. אני ממש לא גאה את זה וזה ממש כואב. ממש. בקיצור, בנובמבר מר ג' הציע לי שאחיו ילמד אותי מתמטיקה, רק לעזור לי לחזור למסלול ולא באמת לשבת ללמד ("כמו שאני מכיר אותך, זאת לא בעיה של הבנה", מה שגם MIG אמר לי אחרי השיעור הראשון שלנו), ובסופו של דבר קיבלתי את ההצעה. כידוע, אני עדיין עובדת איתו, גם אם לא בדיוק באותה הצורה שרוב האנשים עובדים עם מורה פרטי... (הווה אומר שבשנה שעברה הוא עבר איתי על תרגילים מגניבים והרחיב על כל מיני נושאים, והשנה הוא מלמד אותי מתמטיקה כי אנחנו רצים בחומר (אני לא צריכה לחכות לכיתה! יש!!!))

וזהו, בגדול. את שנה שעברה סיימתי עם ציונים יפים (מלבד 78 בספרות ו-75 בספורט כי הייתי חולה), ובסופו של דבר ממוצע תשעת ציוני ההגשה שלי הוא 94.3. אני מרוצה.

וכן, השנה היתה מטורפת, וכן, פקפקתי בעצמי יותר מפעם אחת, אבל בסופו של דבר לימודית זאת היתה שנה מוצלחת.

כמובן, כבר התחלנו את שנת הלימודים הזאת (MIG אמר שזה נהדר שסופסוף יש לי מערכת שפויה). חצי מהמורים שלי כבר לא מלמדים אותי (הכי אני מתגעגעת לשיעורים של מר ג' ושל המורה הטובה לרפואה, שפשוט לא מלמדת השנה), וזה מעציב קצת, אבל בסך הכל טוב להיות י"ב. זה ממש מוזר, אבל בסך הכל כרגע הכל בסדר לימודית. אני אפילו מקדימה את הלו"ז שלי!

וגם עבדתי המון על הפרויקט 5 יח"ל ברפואה. בזה אני גאה.

הפאן החברתי.

לא הרבה קרה, אם להודות באמת. החברות מהטוויטר נשארו (עם ל' אני בקושי מדברת, אבל זה כי היא בקושי נמצאת. זה שהיא עובדת בארה"ב ממש מקשה על השיחות שלנו), א' נשאר, החברות במד"א עדיין חברות - בקיצור, כלום לא השתנה. מה שכן, פגשתי אנשים דרך הבלוג, מה שאני מאוד נהנית ממנו. לא יצאתי הרבה במהלך רוב השנה, אבל זה די הגיוני.

ונכון, עם הילדים בכיתה אני עדיין לא מסתדרת, אבל אני מדברת קצת עם אנשים מהשכבה. ובאמת טוב לי מהבחינה הזאת.

מהבחינה ה... מלאכית(?)

האנשים שפגשתי בדרך בשנת 2012 הם אנשים מדהימים. במשך הרבה מאוד זמן לא האמנתי בזה שיש סתם אנשים טובים בעולם, אנשים שסתם עושים דברים משמעותיים עבור אנשים בשביל לעזור. אבל האנשים שפגשתי... אי אפשר בכלל לתאר את זה. אני קוראת להם המלאכים שלי, כי זה מה שהם, אבל מלאך זאת לא מילה טהורה מספיק בשביל לתאר את הלבבות שלהם. (בשלב הזה כולם היו אומרים לי שאני מדברת שטויות, כי הם לא רואים את זה ככה, אבל לא משנה.)

בשנה העברית הזאת נכנסו לחיים שלי שני אנשים שאני כותבת עליהם בלי הפסקה- מר ג' ו-MIG. הם מדהימים, באמת שכן.

מר ג' נכנס לחיים שלי ב-10.9 (עוד שבוע זה שנה!).  הוא בא אליי אחרי השיעור שלו והניח על השולחן שלי את שני החלקים של "ריקוד עם דרקונים". מישהו משך אותו החוצה לדבר על משהו, ובאותו הזמן הודעתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני לא מתכוונת להחזיר לו את הספרים. בסופו של דבר החזרתי לו אותם והוא אמר לי שזה הגיע לספריה ואני אוכל לקחת את זה אחרי שהוא יסיים. אמרתי לו שיש לי את זה בבית אז אני אוכל להתחיל.

ביום אחרי זה באתי לדבר איתו בהפסקה בין השיעורים שלנו. עמדנו מחוץ לחדר מורים ופשוט דיברנו. הלב שלי פעם בקצב מטורף, כי עדיין קצת הייתי מאוהבת בו, אבל נהניתי מכל דקה. הוא בנאדם מעניין וקשה לא להקשיב לו - מה שכבר למדתי בשיעורים שלו. זה התחיל את החצי-שנה הכי מדהימה בחיים שלי.

הוא ליווה אותי, כאמור, במשך בערך חצי שנה. דברים הסתבכו, דברים לא הלכו טוב ועל הכל כתבתי בבלוג, אבל אני רוצה לדבר על הדברים שכן הלכו טוב, כי על זה כמעט ולא כתבתי. כי בחודשים הראשונים... אז זה היה נהדר באמת.

בספטמבר, בתחילת השנה, דיברנו על רע"ד. בסוכות זה היה בעיקר בהודעות, גם כשהייתי בים המלח עם המשפחה דיברנו בעיקר ככה. דיברתי איתו בביה"ס כמה פעמים - פעם אחת שבה דיברנו במדרגות, פעם אחת שבה הוא הוציא אותי משיעור לשון בשביל לדבר (הייתי קצת בלחץ כשהוא ביקש להוציא אותי. ניסיתי להבין מה עשיתי. ואז הוא עומד איתי ליד המעקה ושואל, "אז מה רצית להגיד בנוגע לספר?")... כאלה.

אחרי סוכות לא ממש דיברנו, אבל אחרי זה התחלתי לחקור בנוגע לפסיכולוגיה, אז חזרנו לדבר. הוא דיבר עם אמא שלי בסוף אוקטובר (מצטערת שאני משתמשת במונחים לועזיים, אבל אין לי מושג מתי זה בשנה העברית), והוא בא אליי באותו היום וחשבתי שהוא ידבר איתי על מה שהוא דיבר איתה... אבל בסופו של דבר הוא דיבר איתי על פסיכולוגיה, ומשם התחלנו להמשיך לדבר על זה. וזה היה אחד הדברים הכי מדהימים שאי פעם היו לי.

הוא בנאדם כל כך טוב. הוא מעניין, הוא יודע המון, הוא יודע איך לדבר ואיך להעביר מידע. בילינו ביחד לא מעט- ישבנו יחד בכמה שיעורים חופשיים שהיו לשנינו, ודיברנו בכמה הפסקות, ישבתי איתו בכמה מקרים, והוא היה שם רק לתת לי חיוך וכיף כדי להרגיע אחרי שהתחילה תקופת הטילים למרכז, וסתם דיברנו בכמה מקרים אחרי שיעורים וזה היה... וואו. בלי קשר לכל מה שהוא עשה בשבילי - הוא אחד האנשים הכי מעניינים שנתקלתי בהם. ואנחנו כל כך דומים שזה מפחיד ("לקרוא את ההודעות שלך מרגיש לי כמו לקרוא את הביוגרפיה של עצמי").

אז בין היתר הוא גם נתן לי המון ושינה את החיים שלי לחלוטין. אני לא חושבת שאני צריכה להגיד הרבה בנושא הזה - צריך רק לקרוא את הבלוג הזה לפניו ואחריו בשביל להראות את השינוי שהוא עשה. אולי יום אחד אני אאסוף לו כמה קטעים כדי להראות לו... לא יודעת. בכל מקרה, הוא עבד קשה ואני עבדתי קשה והוא נתן המון ובסופו של דבר יש שינוי מטורף. ואני לחלוטין אסירת תודה על זה ועל זה שהוא נשאר.

אבל אם לשים את זה בצד לרגע... נהניתי מהשיחות המון כשהן היו רק שיחות. כשרק באתי בבוקר להעיר משהו על הספר שאני קוראת ועמדנו לדבר בחדר מורים. או כשהייתי עוצרת ליד חדר מורים בהפסקה והיינו מתיישבים מחוץ לחדר שם, על המדרגות. או כשהייתי מלווה אותו למטה (כי הכיתה שלנו היתה בקומה השנייה), והיינו מדברים תוך כדי. או סתם כשהייתי צריכה אותי (כמו אחרי המבחן במתמטיקה שהייתי בטוחה שהיה נורא וקיבלתי 90) והוא היה שם לדבר איתי למרות שהוא היה עסוק או איחר לפגישות. והוא היה מחייך המון כשהוא ראה אותי וזה היה נהדר, ואני לא יכולתי שלא לחייך אליו בחזרה כי אני כל כך אוהבת את החיוך שלו.

אז הוא הבנאדם הראשון. הייתי יכולה לדבר עליו שעות, אם להיות כנה, אבל אני אעצור בזה.

הבנאדם השני הוא MIG. מר ג' הכיר לי אותו באמצע נובמבר, ולקחו לי איזה שבועיים עד שהתקשרתי אליו. הוא בא אלינו ביום האחרון של נובמבר, והוא מלווה אותי מאז. הוא בנאדם מדהים - כל כך אכפת לו והוא רוצה לעשות המון. בצורה מסוימת, כמו כל המלאכים שלי, גם הוא שינה משהו בחיים שלי. אני יודעת שהוא תמיד שם ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו, למרות שעד מר ג' מעולם לא סמכתי ככה על אף אחד מהר כל כך. ואני נהנית איתו כל כך. הוא גרם לי להרגיש איתו בנוח נורא מהר, אז יכולתי ליהנות, ללמוד טוב יותר, ובאמת להכיר את הבנאדם. ובצורה ממש מוזרה, הוא מכיר אותי ממש טוב ביחס לזמן שהוא מכיר אותי.

אז הוא הכין אותי ל-806 ולפסיכומטרי ועכשיו אני לומדת איתו לבד את 807, בתקווה שאני אוכל לגשת בחורף בנפרד משאר הכיתה שלי. אבל גם אם לא, אני יכולה לעמוד בזה, כי אני נהנית הרבה יותר משאני נהנית בכיתה, ואני חושבת (או מקווה. בשנה שעברה יכולתי להגיד את זה בוודאות, השנה אני עדיין לא בטוחה) שגם הוא נהנה. וזה משמח אותי, כי אני אוהבת לראות אנשים שנהנים ממה שהם עושים.

וכאמור, הוא באמת בנאדם טוב. היו לנו שיחות ממש מעניינות - על פסיכולוגיה, על בית ספר, על כלכלה, על הכל. הוא הרבה יותר קליל ממר ג', מה שנהדר, כי אפשר לצחוק איתו יותר. וכמעט תמיד אנחנו יוצאים עם חיוך מהשיעורים, אז זה הכי טוב. והוא באמת באמת בנאדם מדהים. אני עדיין לא מבינה מה עשיתי טוב כל כך שהגיע לי אותו.

אז כן, אלה שני אנשים שקיבלתי בשנה הזאת שממש לא מגיעים לי ולהם לא מגיע לסבול ממני. אבל משום מה הם עדיין פה בצורה זו או אחרת, אז אני מניחה שאני אגיד תודה ואשתוק. [:

מחקר חדש מוכיח שחיוך ממר ג' מפחית דחפים אלימים, לחץ, כעסים ורצונות להרוג אנשים.

הפאן האישי:

וואו. השנה הזאת היתה מטורפת בפאן האישי. אני לא אדבר על זה הרבה, כי אפשר לראות את כל זה בבלוג. אני אספר על השינוי המטורף שעברתי, על השינוי מהבנאדם האומלל שהייתי למישהי שטוב לה. התחלתי את השנה הזאת כמישהי שלכודה בתוך רכבת הרים של מצבי רוח, שלא יודעת איך לטפל בבעיות שלה, שבורחת... מה לא.

וזאת לא אני יותר. אני עדיין קצת בורחת לפעמים, אבל אני מניחה שכולם עושים את זה. וטוב לי.

בקטע קצת פחות אישי, אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה השנה, נהניתי קצת בחופש, נהניתי מאוד בשנה שעברה, הפסיכומטרי שלי 750 (145 באנגלית, מה שאומר שזאת השנה האחרונה שמכריחים אותי למות משעמום בשיעורי אנגלית! Score!), אני ממשיכה עם מד"א, ובאמת טוב לי. יש עוד כמה דברים לטפל בהם, אבל הכל בתהליכים.

כאמור, אין לי הרבה מה להגיד מהבחינה הזאת. אני מניחה שהבלוג מראה את השינוי יפה מדי - להוסיף מילים רק יהרוס.

מה שכן... מבחינות מסוימות זאת לא היתה שנה קלה: סבא נפטר, סבתא קצת חולה עכשיו, לאחותי יש בעיות... בקיצור, אני דואגת. אבל יהיה בסדר.

וכמובן, הגדנ"ע היה אחד החוויות הפחות חיוביות בחיים שלי. אבל אני באמת לא רוצה להיכנס לזה עכשיו.

ומה עם תשע"ד?

*ציונים טובים. - חשובחשובחשוב. אני חייבת לסיים את ביה"ס עם תעודת בגרות טובה.

*ציונים טובים באוניברסיטה. - אפילו יותר חשוב.

*מד"א.

*להמשיך להישאר בקשר עם חברים. חשוב אפילו יותר מהציונים.

*להמשיך לוודא שהמלאכים שלי בסדר. (-:

*לכתוב! יש לי כל כך הרבה מה לכתוב.

*להישאר מאורגנת. Everything else will follow.

והאמת? ניראלי שבגדול זהו.

שנה נהדרת שתהיה וחג שמח,

אן.