אתה יודע איזה יום היום? לא, לא חשבתי שתדע.

היום לפני שנה היה יום שני. זה היה יום רגיל לחלוטין עד שנגמר השיעור שלך. דיברת עם הבנים על ההופעה של Red Hot Chili Peppers שכולכם הולכים אליה (ככה אני זוכרת מה היה התאריך). בסוף, כשבאת לצאת מהכיתה, עצרת ליד השולחן שלי ושל ד', שעוד הגיעה לבית הספר באותו הזמן, והנחת עליו את שני החלקים של "ריקוד עם דרקונים".

אל תדאג, אני לא פריקית של תאריכים. אני אוהבת לזכור תאריכים חשובים, אבל אני זוכרת אותם רק אחרי שאני יודעת שהם חשובים. אני זוכרת מתי התחלתי את הקורס במד"א, לדוגמא, כי זה כתוב לי במחברת. אני זוכרת מתי התחלתי את השיעורים עם MIG כי היה לי את זה כתוב על לוח המבחנים, כדי שכולם בבית יזכרו שאסור לקבוע שם משהו. ואני זוכרת את היום הספציפי הזה כי ביום שאחרי זה הבאתי את הספרים שלי ושאלתי אותך איך היתה ההופעה. ואתה סיפרת לי שהיה מאכזב, כי זה משהו שציפית לו שנים ובסופו של דבר הם לא היו הכי טובים שהם יכלו להיות. אתה זוכר?

אתה זוכר איך ביום אחרי הבאתי את הספרים שלי, ובזמן שהכתבת לכיתה משהו באת להסתכל עליהם? ואני כתבתי וחייכתי כשראיתי אותך מרים אותם ומסתכל, כי היה משהו מצחיק במשחק הזה. ואז אחרי השיעור באתי לדבר איתך ועמדנו שם, מחוץ לחדר מורים, במשך כמה דקות בזמן שדיברנו על הספרים ועל ההופעה.

אחרי זה התחלתי שוב את החלק הראשון של "משתה לעורבים, אז לא ממש דיברנו, אבל כשהתחלתי את ריקוד, ולא ממש הצלחתי לעצור, יצא לנו להיפגש שוב. חיפשנו אותך באותו הבוקר כי רצינו לדבר איתך על העבודה, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו עומדים באמצע המדרגות ומדברים. אז עוד לא הייתי יורדת איתך את כל הדרך לחדר מורים, אז סתם עצרנו לדבר שם, באמצע הדרך, על נבואות ועל בראן. אמרת לי שג'רר"מ הוא טולקין של המאה ה-21.

מעולם לא יצא לי להראות לך את הנבואה ההיא שוב.

נתת אז עבודה להגיש לך, ובטעות שכחתי אותה בבית. זה היה ביום שבו נסענו לים המלח עם המשפחה, וברגע שחזרתי הביתה רצתי למחשב לשלוח לך אותה, בתקווה שתקבל אותה. בדיעבד גיליתי שלקחת עבודות גם אחרי אותו היום, אבל אז לא ידעתי, וחששתי שזה יפגע בציון שלי. נתת לי 96, זוכר? אמרת שאני קמצנית ושאלת אם עשיתי את העבודה בעשר דקות. אני חושבת שהתשובה היא כן.

להגנתי ייאמר שההגדרות האלו, של שורה, תמיד היו בסדר מבחינת המורה הקודם שלי. אבל אז הוא לא הכין אותנו לבגרות, אז אפשר להבין את זה. אני מניחה שכשהוא מכין לבגרות הוא דורש יותר.

ואחרי זה נסענו לים המלח, ולקחתי איתי את כל שלושת הספרים- שני החלקים של רע"ד והחלק השני של משתה. המשפחה שאלה אם השתגעתי, אבל ידעתי שיהיה לי הרבה זמן לקרוא כשכל הבנידודים יהיו בבריכה, אז לקחתי את כולם בכל זאת. ישבתי לקרוא בחדר הרבה, ואפילו יצא לי להמשיך את החלק השני של רע"ד. שלחתי לך הודעה – זאת היתה הפעם הראשונה שבה השתמשתי בגרסה הסלולארית ולא ידעתי איך זה יצא. "התקבל מצוין", כתבת לי.

ביום שבת, כשחזרנו מים המלח, ישבתי לכתוב לך את ההודעה הארוכה ההיא. סיימתי את הספר באוטו, בדרך חזרה, והייתי חייבת לכתוב לך על כל מה שקרה. זה עוד היה בתקופה שבה הייתי כותבת שורות על גבי שורות והיית עונה במשפט וחצי. זה תמיד שעשע אותי. דיברנו גם לאורך סוכות (הייתי עונה לך תמיד מכל מיני מקומות מוזרים, כמו תחנות דלק), ושלחתי לך את הפרקים-לדוגמא שכבר התפרסמו מתוך הספר השישי. אף פעם לא שאלתי אם ראית/קראת אותם בסוף.

ואז נגמר סוכות ודי מיצינו את עניין ששאוש"ק. עצרת ליד השולחן שלי לדבר פעם, אבל אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה. דיברנו על זה שאנחנו מקווים שהוא יסיים את הסדרה לפני שהוא ימות ושלא יקרה מה שקרה עם רוברט ג'ורדן.

ביום חמישי אחד בסוף אוקטובר פניתי אלייך שוב. זה היה יום חמישי, החלטתי לדלג על שיעור ספורט (גם לי מותר מדי פעם), ונתקלתי בד' בכיתה באותו הבוקר. ישבתי איתה מחוץ לכיתה ואז אתה הגעת וחייכת אלינו. אחרי שסיימתם את הפגישה שלכם היא הראתה לי את הספר שאיתו היא מתחילה ללמוד פסיכולוגיה. ישבתי לקרוא אותו בשאר השעה, וגיליתי פתאום שהוא מרתק. ד' סיפרה לי שאתה מלמד פסיכולוגיה, אז באתי אלייך לשאול אם יש לך משהו לתת לי. אמרת שתחפש סיכומים שלך כדי לתת לי.

ביום שני שאחרי זה היתה לנו איזו פעילות של הכנה לצו הראשון. אני זוכרת שזה נפל על שיעור כימיה ועל השיעור שלך, ובשיעור שלך היינו באודיטוריום. ביום שישי אמא ביקשה שאני אנסה להשיג את הטלפון שלך כדי שתוכלו לדבר (היא קיוותה שתגיד שאתה מעדיף לדבר על זה פנים מול פנים, כי היא חשבה שזאת הדרך הכי מתאימה), אז החלטתי לעשות את זה כשראיתי אותך בשני. חצי מהכיתה שלך מצאה אותך אחרי השיעור, אז חיכיתי בסבלנות למרות שהיה לי מבחן בלשון. בסופו של דבר פנית אליי והתחלנו להתקדם לעבר המדרגות. שאלת אותי על מה היא רוצה לדבר ואמרתי שאני לא יודעת. כשהיא התקשרה אלייך באותו הערב היא סגרה את הדלת של חדר השינה כדי שאני לא אוכל לשמוע על מה היא מדברת איתך.

אתה יודע שבשעה שבה נפגשתם היה לי חלון? טוב, לא בדיוק, התחלתם את הפגישה לפני השעה הראשונה, אבל את רוב הפגישה עברתם בשעת החלון שלי. ישבתי מחוץ לחדר מורים, על המדרגות שמאוחר יותר הפכו למקום הישיבה הקבוע שלנו, וחיכיתי שתסתיים הפגישה כדי לשמוע מאמא מה היא חושבת עלייך. הייתי קצת מתוחה – חששתי שהיא לא תחבב אותך ולא תבין למה אני מחבבת אותך. כמובן שהיא חיבבה אותך בסופו של דבר. היא מאוד העריכה (ועדיין מעריכה) אותך.

אני אהיה כנה איתך – אחרי הפגישה שלכם ציפיתי שתבוא אליי לדבר. לא הופתעתי כשעצרת אותי אחרי השיעור כדי לדבר. הופתעתי רק מהנושא שבחרת לדבר עליו – פסיכולוגיה.

המלצת לי להתחיל את "סערת נפש", מה שעשיתי עוד באותו היום. בניגוד לשני הספרים האחרים שמאוחר יותר שלחת אותי אליהם, היו המון עותקים שלו בספרייה. בדיעבד אני שואלת את עצמי אם עדיף היה שמצאתי את זה או שהייתי אומרת לך שאני לא מוצאת את זה והיית מביא לי את העותק שלך כמו שהצעת. אני מניחה שאני לעולם לא אדע איך זה היה נראה.

לקחתי אותו איתי לבית הספר כל יום אחרי זה. ביום רביעי ישבתי לקרוא אותו ופתאום יצא לי להגיע לשורה שהזכירה לי משהו שאמרת לי. אני אפילו לא זוכרת במדויק מה אמרת לי או מתי, אבל אני זוכרת את השורה ההיא, ואני מבינה שבסופו של דבר, היא נכונה גם עבורי. בסופו של דבר שלחתי לך הודעה מהטלפון עם השורה ההיא ותקצור של התהליך שהתחלתי ביומיים האלה. רצתי עם הספר (מה שאמרת לי שלא כדאי לי לעשות, כי צריך זמן לעכל אותו), למרות שבסופו של דבר הייתי חייבת להאט כי יותר מדי מידע הציף את המוח שלי. כמובן שמסתבר שצדקת.

הייתי בהלם כשהתעוררתי בחמישי בבוקר להודעה שלך שהייתה ארוכה יותר משלי. הייתי בהלם אבל התלהבתי כל כך, שהתארגנתי מהר ומיד ישבתי לקרוא את ההודעה שלך ולהגיב עליה. לא ידעתי אם ייצא לך לקרוא אותה לפני שאגיע לבית הספר לדבר איתך, אבל ידעתי שאני חייבת לענות. בסופו של דבר הגעתי אלייך בדיוק כשהתחלת לענות על ההודעה שלי. דיברנו שם, בחדר מורים, עד שהמורה שאיתה היה לי שיעור בשעה הראשונה יצאה לכיוון הכיתה שלי. אחד המורים אפילו עצר לדבר איתנו, זוכר? אני לא זוכרת מי זה היה, אבל היה לי הרושם שהוא נחמד.

נזכרתי באותו היום בדבר שכמעט עשיתי ביום שלישי מתוך התלהבות מהידע החדש שלי בפסיכולוגיה, ובהפסקה הראשונה באתי לחפש אותך. בסוף ההפסקה, כשבאת לעלות לכיתה שלי, סיפרתי לך הכל. אמרת לי בצורה פשוטה שאני צריכה להבין ולזכור שאני לא יכולה לעשות את זה, ואז הכל יהיה בסדר. עדיין לא הרגשתי טוב, אז הסכמת שאני אבוא לדבר איתך בחלון שלך (כי במקרה היה מבחן באנגלית שסיימתי בשעה הראשונה).

זאת היתה הפעם הראשונה שבה ישבנו לדבר ככה. ישבתי על המדרגות וחיכיתי לך, ואז באת, מדבר בטלפון. אחרי שסיימת את השיחה סיפרת לי עלייך ועל החבר שלך שאיתו דיברת, ועל משחקי הליגה בימי חמישי. אהבתי את העובדה שהיית כל כך פתוח איתי (בדיעבד אני שואלת את עצמי אם זאת עוד תכונה שבזכותה החלטתי לבטוח בך). דיברנו גם על פסיכולוגיה ועל פילוסופיה ועל אפלטון ומדעי המדינה. בהפסקה אחרי זה, אחרי שחשבתי על מה שאמרת לי, דיברנו על הרוע ועל מנהיגים חכמים. הזכרת שורה של רייסטלין מ"רומח הדרקון" (הוא תמיד היה אחד האנשים החביבים עליי, דרך אגב. הוא וסער בהיר-להב. הפכים מוחלטים, הא?).

המשכנו לדבר בהודעות אז. אמרתי לך שאני מצטערת אם אני מציקה כי אני מאבדת כיוון לפעמים כשאני מתלהבת. כתבתי לי, "את לא מציקה!". זה כל כך שימח אותי לקרוא את זה.

הלוואי שהייתי שם כשאמא שלי סיפרה לך שאני מתביישת לשאול אם תסכים לקרוא משהו שכתבתי. פחדתי שתגיד לי שלא. בסופו של דבר אמרת שזה מחמיא לך. שלחתי לך את הקובץ שלי וביום שישי, ממש לפני הטיול השנתי, באת לספר לי שקיבלת אותו, קראת את השורה הראשונה ואתה מתכוון לקרוא בסוף השבוע. נדמה לי שבאותה השבת ראינו את הסרט שהמלצת לנו עליו, אבל אני לא בטוחה. בכל מקרה, הייתי מתוחה – תהיתי מה תחשוב על ארין האהובה שלי.

דיברנו לפני הטיול השנתי, זוכר? אמרת לי מה דעתך על ארין ועל הכתיבה שלי (ונתת לי רעיון נהדר בלי לדעת בכלל), ואמרת שאולי נוכל לשבת לדבר בהמשך היום, כי היית צריך לחזור לפגישה. בסופו של דבר אמרת שתנסה "לגנוב" אותי מאחד השיעורים (זאת היתה ההצעה שלי, באמת! לא התכוונתי להבריז. אני כמעט אף פעם לא עושה את זה. כמעט. אני בכל זאת נוער.). בסופו של דבר זה לא קרה, כי היה בוחן, אבל מצאתי אותך ויצא לי קצת לדבר איתך. אמרתי לך תודה על השינוי שעשית בטיפול הפסיכולוגי שלי בלי שבכלל ידעת. זה גרם לך לחייך.

אני נזכרת פתאום שחייכת אליי המון. אתה לא בנאדם חייכן – אמרת לי את זה וגם ראיתי את זה לאורך כיתה י' – אבל תמיד היה לך חיוך בשבילי.

אחרי זה אתם יצאתם לטיול השנתי ואני נשארתי בבית לשלושה ימים, שאחרים טסתי ללונדון לכנס. ענית להודעה שלי ואני זוכרת שישבתי בחדר האוכל ב"רנסנס" שליד הית'רו (מלון יפיפה) ועניתי להודעה שלך. צילמתי את ההודעה באייפוד כדי שאני אוכל לענות דרך הטלפון. חשבתי שזה היה די מגניב שיצא לי לדבר איתך בלונדון.

נחתנו ביום שני לפנות בוקר. בערך שלוש שעות אחרי זה הגעתי לביה"ס לעשות מבחן בכימיה. מה הפלא שהמבחן לא היה טוב? עוד הייתי מותשת מהכנס והטיסות. רציתי כל כך להגיע לבית הספר כדי לספר לך על הכנס, אבל בסופו של דבר זה לא קרה וזה הרגיז אותי. זה הרגיש כאילו סתם באתי לבית הספר באותו היום.

יצא לי לספר לך הכל ביום שלישי. דיברנו קצת על קומיקון וסיפרתי לך על הכנס שבו הייתי. ישבנו בהפסקה ודיברנו עד שהמורה שלי יצא מחדר המורים ("לנ' אסור לאחר, הוא רושם", אמרת לי וגרמת לי לצחוק). התלהבתי כל כך שרציתי להמשיך לדבר על זה גם בהפסקה שאחרי זה, אז באתי למצוא אותך, ולא רק שלא היה לך אכפת, אלא היה לך נושא אחר לדבר עליו. שאלת אותי על מתמטיקה ודיברנו על זה ובסופו של דבר הצעת לי את MIG.

אין לך מושג כמה נבהלתי כשבאת אליי עם זה. חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שיהיה לי קשר כלשהו עם מורה שלי, בטח ובטח שלא קשר כמו זה שאנחנו התחלנו לפתח. באמת נבהלתי – לא הפסקתי לחשוב על זה לאורך כל יום רביעי. בסופו של דבר באתי אלייך בחמישי והרגעת אותי, זוכר? אמרת שאנחנו קצת יותר ממורה ותלמידה וזה בסדר. וזה באמת היה בסדר.

אני זוכרת שבאותו יום חמישי באתי אלייך בהפסקה השנייה ואמרתי לך שאני מוכנה לנסות לעבוד עם MIG. זה היה ממש קשה עבורי – קשה לי להודות בחולשות. היום זה יותר קל עבורי, אבל אז בקושי הייתי מסוגלת לעשות את זה, בטח ובטח כשמדובר במקצוע שאני טובה בו מאז שאני זוכרת את עצמי. אמא לחצה עליי לדבר איתו לפני המבחן שהיה בשבוע שאחרי, אבל החלטתי שאני רוצה לנסות לעשות אותו לבד כדי להוכיח שאני לא צריכה אותו. זה לא כל כך עבד, אבל לא רק באשמתי – היו טילים באותו היום, זוכר? הייתי מחוץ למבחן, כי נ' נתן לנו לצאת להתקשר למשפחות כדי לוודא שכולם בסדר, ודיברתי עם אחותי בטלפון (היא היתה מבועתת מכל הסיפור הזה), ואתה עברת שם ונתת לי חיוך וכיף. אמנם לא הייתי לחוצה, אבל זה בכל זאת הרגיע אותי. אני מניחה שזאת היתה הכוונה שלך.

אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה אחרי זה. היו הודעות, והתקדמתי קצת עם הספר, והיינו מדברים המון, בעיקר בהודעות, אבל אני לא ממש זוכרת הרבה בבירור. רוב הזיכרונות שלי מאותה התקופה סובבים סביב הטילים והמלחמה.

אתה זוכר את יום חמישי שבו החזרתם הכל למקלט, כי חתמו על הפסקת אש? היה לי כל כך הרבה על מה לדבר איתך, ושאלתי אם זה בסדר שאני אגיע בשעה החמישית, כי שוב היה לי מבחן באנגלית. אמרת שזה בסדר, אבל לא בטוח שיהיה לך זמן אליי, כי יש לך המון לעשות. בסופו של דבר מצאת קצת זמן אליי, וישבנו במקום הקבוע שלנו עד הצלצול. שאלת אותי על מה רציתי לדבר איתך ואני כמובן שכחתי (זה כל הזמן קורה לי איתך ועם MIG), אז הערת על הלק שלי ודיברנו קצת על זה. ואז הגיע מישהו מהכיתה שלך ודיברת איתו ואני זוכרת שבחנתי אותך ואהבתי לראות כמה באמת אתה אוהב את זה. אז דיברנו גם על זה קצת. דיברנו גם על קומיקון בבוקר, אם אתה זוכר. הפתעת אותי אז.

אני זוכרת שבאותה התקופה כבר אמרת לי לחפש את "כמעיין המתגבר". אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל היה איזה יום שבו באתי אלייך והכרזתי שסיימתי לקרוא את "סערת נפש" ושאלתי מה הלאה. אמרת לי לקחת את "כמעיין המתגבר", שהיה סיוט למצוא בספרייה.

קצת אחרי זה קבעתי עם MIG את השיעור הראשון שלנו. היתה איזו פעילות ביום שאחרי ובאתי לחפש אותך כדי לספר לך את זה. אמרת שלא היית בטוח אם כשדיברתם בפעם האחרונה הוא ידע ולא הזכיר את זה או שעדיין לא דיברתי איתו. סיפרת לי עליו קצת.

הייתי בהלם כשגיליתי כמה הוא דומה לך. זה מצחיק, הוא נכנס לבית שלי וראה את ההלם על הפנים שלי ושאל אם כשפתחתי את הדלת חשבתי שאתה הגעת. הודיתי שכן. הוא סיפר לי על משהו שעשיתם וזה גרם לי לחייך.

אתה זוכר שאחרי השיעור שלחתי לך סמס? אני יודעת שזה לא אמור לקרות, אבל כל כך התלהבתי והייתי בכזה הלם שהייתי חייבת לדבר איתך מיד. התשובה הראשונה ששלחת לי היתה "מי זו?". השנייה, עשר שנית אחרי זה, כשכבר התחלתי לענות לסמס שלך, היתה, "אן? את עם MIG?".

מצאתי אותך למחרת אבל לא ממש יצא לנו לדבר. בערב, לעומת זאת, כן יצא לנו לדבר – ביום ההורים. נתקלנו בך ועמדנו כולנו לדבר. שאלת אותי מה MIG חושב ואמרתי לך שהוא חושב שזאת לא בעיה של הבנה, בדיוק כמו שאתה אמרת לי שבועיים קודם לכן. היה לך מבט של "אמרתי לך".

זה מדהים באיזה פירוט אני זוכרת את החודשים האלה. זה פשוט מדהים.

מאוחר יותר באותו השבוע היה יום שבו לא הרגשת טוב, זוכר? אז כמה ימים אחרי זה באתי לבדוק מה שלומך ועצרנו לדבר. גיליתי שהתקבלתי להשתלמות אט"ן והתלהבתי ("אלה האלה ה... צהובים."), והייתי חייבת לספר לך שמצאתי את הספר ואני עוד מעט אתחיל אותו. לקחת אותי לשולחנות בחדר מורים, והתיישבנו שם והתחלנו לדבר, זוכר?

באותו היום באתי אלייך לשאול משהו בנוגע לחברים שלך. כל הסיפור התחיל בגלל שהייתה לי תובנה פתאום שהחברות שלי לא באמת צריכות אותי. היום אני יודעת מאיפה היא נובעת, אבל אז לא ידעתי וזה הטריף אותי. רציתי לדעת אם מה שאני מרגישה הגיוני ואם מה שעשיתי עד היום בסדר, וכמו תמיד, ניסיתי ללמוד ממך. אתה, כמובן, הבנת, ואחרי שדיברת על עצמך ועל חברים בכללי, הערת גם משהו בנוגע אליי. זה כבר היה אחרי שסיפרתי לך על הפסיכולוגית שלי, אז אמרת לי שכדאי לי גם לדבר איתה.

בחנוכה לא דיברנו הרבה. אתה לא ממש היית בסביבה ולי היו את העיסוקים שלי בכל מקרה. אבל אחרי חנוכה דיברנו – סיפרת לי על המקום שאליו נסעת בחג ועל כל הדברים שראית שם. כל כך התלהבתי. חברה שלי היתה שם לפני כמה חודשים, ועם הסיפור שלך והתמונות שלה, אני כבר רוצה להגיע למקום הזה בעצמי.

ואתה זוכר את יום שלישי הראשון אחרי חנוכה? היה לנו מבחן במתמטיקה. ביום לפני אמרת לנו שאולי ניפגש כדי לעבוד על העבודה (איזה משפט מוזר זה), וראיתי שאתה במקרה מחובר לצ'אט, אז שאלתי אותך. דיברנו במשך כמה דקות, בעיקר על המבחן. שאלת אם אני מוכנה וביקשת שאני אעדכן אותך אחריו. תהיתי אם נ' ייקח מהשיעור שלך או מהשיעור שאחריו (קצת שכחתי שאני יכולה פשוט לשאול אותך אם הוא ביקש ממך את השיעור, כמו שמחוץ לכיתה קצת שכחנו מה התפקידים שלנו), ואמרת לי שהוא לא ביקש לקחת משלך. זה קצת הלחיץ אותי, כי בניתי על זה שיש לנו שעתיים.

אתה זוכר שליווית אותי לכיתה שבה היה המבחן? "תעשי מבחן של מאה," אמרת לי. נתתי לך מבט שאומר שאני לא מסוגלת, אז אמרת, "אז שיהיה של 97". זה גרם לי לצחוק. זאת היתה בדיחה בינינו אז, אחרי שקיבלתי 97 במבחן האחרון שלך והייתי מאוכזבת.

בסופו של דבר נלחצתי במבחן, אבל אתה היית שם להרגיע אותי אחריו, למרות שאיחרת לפגישה בגללי. אני עדיין נדהמת בכל פעם שאני חושבת על זה. רוב האנשים שאני מכירה לא היו עושים את זה.

אתה זוכר שנ' עשה לנו את הבוחן ההוא, והראה לי את הציון שלי במבחן? הוא ראה כמה הייתי בלחץ באותו היום וכמה הייתי בטוחה שהלך לי ממש רע, אז הוא היה הבנאדם הטוב שהוא (ולא משנה כמה הוא אומר שהוא בא לדפוק אותנו) והראה לי את הציון. הייתי בהלם. שלחתי לך, ל-MIG ולהורים שלי סמס מיד. ביקשתי שתנחשו, אז MIG ניחש והצחיק אותי עם התגובה שלו, אבל אתה פשוט הצפת אותי בשאלות. דיברנו קצת בסמסים, זוכר? "אני חוזה שיחה על פיזיקה בקרוב", כתבת לי, וכששאלתי למה אמרת שאני צריכה ציונים גבוהים במקצועות הריאליים.

נדהמתי מכמה באמת אכפת לך.

דיברנו קצת על "כמעיין המתגבר" אז. זה היה ספר ארוך ולא קל, ולקח לי הרבה יותר זמן משחשבתי שייקח לי לקרוא אותו. הכתיבה זורמת והסיפור עצמו מעניין, אבל את הפילוסופיה קצת קשה לתפוס בקריאה מהירה. אבל בסופו של דבר שלחתי לך הודעה ארוכה גם עליו והיא התחילה דיון ארוך במיוחד.

לפני ששלחתי לך אותה היה הגדנ"ע. ישבנו לדבר לפני הגדנ"ע, שוב על מבחן באנגלית שסיימתי, ודיברנו קצת על מעיין ועל בני אדם. הבנת את התסכול שלי וניסית להסביר למה קורה מה שקורה. הסתובבתי בחוץ קצת אחרי זה והסתכלתי על העצים ושאלתי את עצמי איך דברים תמיד נראים טוב יותר אחרי שאני מדברת איתך. זה כאילו שלדבר איתך גורם לי להרגיע קצת את הביקורתיות שלי כלפי בני אדם והעולם, ועד היום אני לא מבינה איך זה. גם דיברנו קצת על הגדנ"ע מאוחר יותר וביקשתי ממך שתעזור לי, והסכמת. אחרי זה פתאום הבנתי שאני סומכת עלייך עם המון דברים אז שאלתי אם הכל נשאר בינינו כמו שחשבתי. אמרת שכמובן שכן.

הגדנ"ע עצמו היה נוראי, אבל אני שמחה שלפחות אתה היית שם, כי אחרת הייתי חוזרת עוד ביום הראשון. אני זוכרת איך באת לדבר איתי ועם אבא כשראית אותנו מחכים בביה"ס. לא היתה לך בעיה שאני אבוא לשבת לידך אחרי שהגענו או שאני אבקש להיות איתך באוטובוס בדרך לשם (למרות שבסוף לא נתנו לי). לא היתה לך בעיה שביקשתי להתייעץ איתך ושבאתי לספר לך שסבא אושפז. אפילו באת לדבר איתי בבוקר למחרת ושאלת מה שלומי ואיך ישנתי. לא היה לך אכפת שבאתי לשאול אם אתה עוקב אחרינו, או שסתם באתי לדבר באיזשהו שלב כשהיה לי זמן.

ואז חזרנו מהגדנ"ע והיה קצת בלגאן שאני לא מבינה מאיפה הבאתי הפעם, ונלחצתי. ודיברת איתי בטלפון באותו יום חמישי והרגעת אותי, ואחרי זה גם ענית להודעה הלחוצה שלי. ובסופו של דבר חשבתי על זה בסופ"ש ובאתי למצוא אותך ביום ראשון בבוקר כדי להגיד לך שהכל בסדר ואין לי מושג מה בכלל היה הסיפור הזה. אמרת לי ש"חשוב לי יותר לראות אותך מחייכת מאשר כל מה שאמרת עכשיו".

אלה היו הימים האחרונים של השנה. הם היו קשים, עם סבא וכל מה שקרה. אבל היית שם בכל רגע. כשיצאת מהכיתה והעפת מבט אליי וראית את המבט שלי, מיד חזרת לדבר איתי. היית שם לשבת איתי שעה ביום אחרי שהוא מת, למרות שאף פעם אין לך שעה. ישבנו בחוץ, אתה זוכר? ישבנו על הספסלים בחוץ וסיפרת לי עלייך ועל "המוסד" של אסימוב, וכשנגמרה השעה אמרת לשומר לשחרר אותי כדי שלא יהיו לי בעיות.

ואחרי זה דיברנו עליי ועל סידהארתא ועל יכולות ושינויים. וענית לכל הודעה שלי, לא משנה כמה כתבתי שם וכמה הצקתי לך. ואני לא אמשיך את הסיפור מכאן, כי שנינו זוכרים שעשיתי שינוי ושאנחנו התרחקנו, ולא את זה אני מנסה לזכור. אני מנסה לכתוב כאן על הימים הכי טובים, כשהכל עוד היה בסדר.

זה היה יפיפה, לא?

שנה. אני לא יודעת מה איתך, אבל אני לא מצליחה להאמין שעברה שנה. אני לא מצליחה להאמין שעברתי בשנה הזאת את כל מה שעברתי. אני לא מצליחה להאמין שאנחנו עברנו את כל מה שעברנו. אני לא מצליחה להאמין שכל כך הרבה השתנה ב-365 ימים.

אהבתי לראות אותך היום. אני לא יודעת אם אתה מודע לתאריך או לזה שזה קרה מתישהו בסביבת התאריך הזה בשנה שעברה, אבל לפחות לראות אותך מתנהג אליי כמו אל כל אחת היה נהדר. פחדתי שהיום יהיה קשה במיוחד, במיוחד אם אני אתקל בך, אבל אני מניחה שהוא לא הכי נוראי שהוא יכול היה להיות. אולי הוא אפילו לא נורא בכלל.

אן.

כן, אני בביה"ס, וכן, אני בשיעור, וכן, אני אמורה להקשיב, ולא, אני לא שמה על המורה הזאת. רק לפרוטוקול. וכן, זה לקח בערך שעתיים וחצי.