ישבתי היום לקרוא כמה פוסטים מהתקופה שבה התחלתי את הבלוג. טוב, האמת היא שהתכוונתי לבדוק באיזו שעה פרסמתי את הפוסט הראשון כדי שאני אוכל לפרסם את הפוסט הזה באותה השעה (אלה הדברים הקטנים שהופכים את החיים לטובים), וישבתי לקרוא כמה מהפוסטים הראשונים.

והם גרמו לי לחייך.

הם גרמו לי לחייך כי מי שכתבה אותם היא ילדה קטנה ותמימה, שהייתה בטוחה שהיא יודעת הכל ושהמטרה של היקום היא להוציא אותה מדעתה. היא היתה מתוסכלת חלק מהזמן, היתה עצובה חלק מהזמן ואפילו היתה שמחה מדי פעם. היא רצתה לכתוב כאן כל מיני מחשבות פילוסופיות שעלו בראשה, למרות שבסופו של דבר זה לא כל כך הצליח לה. האמת היא שאת הדיונים הכי מעניינים שלה עם עצמה או אם חברים היא בכלל לא זכרה. היא לא ידעה אם היא רוצה להסתיר את הבלוג או לא, ובצורה מאוד משעשעת מצאה את עצמה כותבת כל מיני דברים שיכול להיות שהיא לא בדיוק אמורה לכתוב. היתה שם ילדה שלא אהבה את הכיתה שלה ואת החיים שלה, ותמיד היתה בורחת למקומות אחרים, ואף פעם לא ידעה באמת מה זה כאב שגורם לך לרצות למות, למרות שהיא היתה בטוחה שהיא ידעה.

ומה שאני אוהבת בבלוג הזה הוא שרואים לאט לאט איך הילדה הזאת מתבגרת. איך היא עוברת דברים. יש פה מסלול של בערך ארבע שנים (מלבד החודשים שבהם לא פרסמתי כלום), שבהם היא חווה כל מיני חוויות, החל מקראשים, דרך התאהבות, ועד לאהבות מסוגים שונים; מחוסר חיבה לשנאה; מעצב לכאב לדיכאון. כל כך הרבה רגשות ומחשבות ורעיונות. אני גם אוהבת את איך שהכתיבה שלה התבגרה איתה, שהיא התחילה בפוסטים או סיפורים קצרים של שלוש שורות והמשיכה לדברים ארוכים ומנומקים. ואני חושבת שזה די מדהים, להיות מסוגלת לעקוב אחרי התהליך שעברתי בארבע השנים האחרונות.

אני לא אוסיף עוד הרבה – הכל כאן, מסודר בקטגוריות כמו שרק אני יכולה לעשות – אלא רק אגיד שאני רואה את זה ממשיך לעוד שנים ארוכות. אני מקווה שזה באמת יקרה.

והאמת? אני מרוצה מכל מה שקרה דרך הבלוג (כמו האנשים שפגשתי כאן). לא הייתי בטוחה שאני בקטע של עוד בלוג אז, אבל זאת היתה ההחלטה הנכונה לפתוח אותו. ואפילו הצלחתי להישאר פה מספיק זמן בשביל לחגוג יותר מכמה חודשים! זה שיא. ובחיים לא הייתי מאמינה - אבל יש כאן כמעט 500 פוסטים. זה תמיד נראה לי כמו יותר. 

נו, ארבע שנים. 

אן.