סוף מדכא משהו, אבל נהדר.

בגדול, פשוט כי אני עדיין לא כל כך סגורה על מה שאני רוצה לכתוב, זה מחזה נהדר. הוא לא תפס אותי מההתחלה, אבל ככל שהתקדמנו איתו בכיתה התחלתי להתעניין יותר, ובסופו של דבר זה הגיע היום למצב שבו אני סיימתי לקרוא את כולו ובכיתה עדיין לא סיימנו את המערכה הראשונה (מתוך שלוש). צפוי. 

בכל אופן, מאוד נהניתי מהכתיבה של ארתור מילר. הוא כותב את הדמויות בצורה מאוד אמיתית - גם שפת הגוף שלהן וגם השפה שלהן מתאימות למי שהן. הוא יוצר מתחים והוא יודע איך לפרוק אותם ואיך אנשים באמת היו מתנהגים. וזה משהו שכבר לא רואים הרבה היום, בטח ובטח שלא בסרטים או בסדרות (לא יודעת לגבי הצגות). וזה נהדר. 

ומה שהכי נהניתי ממנו בסיפור אלה הנקודות הפסיכולוגיות: לראות איך כריס מתנהג כשברור שההורים שלו העדיפו את לארי כל החיים שלהם; לראות איך ג׳ו (נדמה לי. בהצגה תמיד היה כתוב Keller כשהיה מדובר בו) מגיב למה שהבן שלו רוצה לעשות; לראות את רגשות האשם של ג׳ו על מה שהוא עשה (לא אגלה את הסוף); לראות איך קייט נצמדת לרעיון שלארי עדיין בחיים ואיך ג׳ו וכריס משקרים לה עד שכריס רוצה לחיות את החיים שלו; איך הוא בולע את הכל עד שנמאס לו ועוד ועוד ועוד. 

וזה יפה, כי לא מדובר בקבוצה מסוימת של בני אדם, אלא ברוב בני האדם. כי המון אנשים מרגישים את התחושה של להיות פחות אהובים על ידי ההורים שלהם, והמון אנשים משקרים אחד לשני לכאורה לטובת האדם השני, והמון אנשים מסרבים להכיר בעובדה שיקיריהם כבר אינם, והמון אנשים בולעים עד שהם מתפרצים. וזה כל כך יפה לראות את זה. 

וכמובן, המחזה מעלה את כל השאלות של מה צריך לעשות ואיך צריך להרגיש. כל עניין המוסריות שהמון אנשים מתעלמים ממנו. וגם על זה יש לי מה להגיד, אבל זה יחכה לעריכה מאוחרת, אחרי שאני אסיים לדבר עם אמא על המחזה. 

אן.

אמא התקשרה אליי בעודי כותבת את הפוסט הזה וסיפרה שהסיפור של המחזה מבוסס על סיפר אמיתי. וואו.