עשיתי את זה שוב.

איך עובר עלייך החופש? אתה נהנה? אני מקווה שאתה נהנה - מגיע לך. ולפנינו עוד שנה עמוסה, אז כל עוד יש זמן להירגע, אני מקווה שאתה מנצל אותו טוב.

החופש שלי קצת מוזר.

סיפרתי לך על תחילת החופש. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה עם הספר, רק כדי שאני לא אתקע מחוסר זמן במהלך הסמסטר ואצטרך לשבת להשלים לפני המבחן, ואני ממש נהנית. אני לא מצליחה להבין איך יכולתי לדחות את זה כל כך הרבה זמן. אתה יודע, אם היו אומרים לי לפני שנתיים שבי"ב אני אלמד באוניברסיטה, הייתי אומרת שברור שכך. אבל אם היו אומרים לי שאני אלמד פסיכולוגיה, הייתי בטוחה שהאנשים שמולי איבדו את השפיות. ובכל זאת, הנה אני, נהנית כמו שלא נהניתי כבר הרבה מאוד זמן.

יש בזה משהו מאוד מיוחד. עוד לא התחלתי עם הפסיכולוגיה עצמה, למדתי עד עכשיו בעיקר שיטות מחקר ועל הגישות השונות בפסיכולוגיה, אבל אני כבר מוצאת את עצמי חושבת. לא בשיטות המחקר, כמובן, אלא בגישות השונות: אני מיישמת את מה שלמדתי מהן על העולם, מנסה לבדוק ערבובים שונים של גישות כדי להחליט במה אני מאמינה. אני יודעת בגדול במה אני מאמינה, אבל ככל שאני מתקדמת עם זה אני מצליחה להגיע להגדרה קצת יותר שלמה וכוללת. זה נהדר.

אז זה מה שעשיתי רוב שבוע שעבר. סיימתי לסכם מאה עמודים בחמישה ימים ובפחות מעשרים עמודים ואני די גאה בתוצאה. יש דבר או שניים שאני לא כל כך מצליחה להבין, אבל בשביל זה יש שיעורים, אז או שאני אחכה שהם יתחילו, או שאני אשאל את MIG מחר, כשהוא יהיה פה. על הסטטיסטיקה דיברתי קצת עם ההורים, אז קל לי יותר להבין את זה. הרוב די פשוט, אבל בגלל שאני לא עושה עכשיו את "מבוא לסטטיסטיקה", אלא בקיץ (המטרה שלי בלימודים בשנה"ל הנוכחית היא ליהנות, כי בביה"ס אני לא כל כך נהנית. אני אתחיל את הקורסים המשעממים של הסטטיסטיקה כשאני כבר אתחיל ללמוד לתואר בצורה מסודרת), היו מקומות שבהם קצת הסתבכתי. אבל הכל בסדר.

ואז השבוע טסנו לאילת. זה היה קצר, ראשון עד רביעי, אבל היה כיף. היינו אמורים לטוס לקארדיף (Wales, UK) בחופש, וזה היה קצת מבאס לטוס לאילת במקום, במיוחד לאור החום הבלתי נסבל שהיה שם (38 מעלות ב-11-12 בבוקר. סיוט.), אבל בסופו של דבר אני חושבת שנהניתי. לא הייתי באילת מאז שהייתי בת שש, אז זאת היתה הזדמנות נהדרת לחזור שוב לכל המקומות שהיינו בהם ואני לא זוכרת. בגדול נהנינו, כן. (זה היה כל כך מוזר. ישבנו במטוס בדרך לנתב"ג ופתאום העיניים שלי נתקלו במישהו עם תספורת ומשקפי שמש כמו שלך. זה לא היית אתה, ראיתי את זה ברגע שהוא הסתובב לדבר עם מישהו לידו, אבל הלב שלי עצר לרגע.)

ואתה יודע איך זה, ניצלתי קצת את החופש בשביל להתקדם בסדרות שאני אוהבת.

וכאן נכנס ה"עשיתי את זה שוב". (זה מזכיר לי פרק של SG1, אבל אתה לא המשכת לראות, אז לא משנה.)

אתה מבין, לא התאהבתי בסדרה כבר מזמן. כבר יותר משנה שזה לא קרה. אני רואה קצת טלוויזיה, בעיקר עם המשפחה כי שום דבר עדיין לא משך אותי מספיק בשביל שאני אמשיך לראות את כל הפרקים ברשת (זה היתרון בלראות עם המשפחה. הם מחליטים לראות אז אני בהכרח מצטרפת. כשאני לבד זה לא עובד באותה הצורה), אבל בגדול אני לא רואה כל כך הרבה. יש לי וידוי... אפילו עם GoT לא התקדמתי מזמן.

ואז התחלתי לראות דוקטור הו, אחרי שבמשך שנים (מכיתה ח', אני חושבת) אמרתי שאני אראה את זה. זה תמיד היה בתוכנית, אבל רציתי להתחיל מהסדרה המקורית, ואף פעם לא היה לי זמן למצוא אותה. בסופו של דבר, כשפגשתי את א' בפסח (סיפרתי לך על זה, זוכר?), אחד החברים שלו אמר לי שכדאי לי להתחיל מהחדשה, כי המקורית לא תתפוס אותי מההתחלה כמו החדשה (היא התחילה כסדרה ללימוד מדע והיסטוריה הרי, אז...). אז בסופו של דבר, בסוף הקיץ, אחרי כל ההתלהבות מהדוקטור החדש (אפילו אני הייתי חלק מזה. ובכלל לא ראיתי דוקטור הו אז), התחלתי לראות.

והאמת? זה היה מגניב. קונספט מגניב, כתיבה בריטית משובחת (אין כמו הבריטים), שחקנים טובים וצוות טוב. בדוקטור (כריסטופר אקלסטון בזמנו) התאהבתי מיד (כולם אוהבים את עשר, אבל האהוב עליי תמיד יהיה תשע. אני מניחה שאתה יכול להבין למה, אם אתה משווה אותי אליו). נהניתי מהסדרה כל כך, שבשבוע וקצת סיימתי את העונה הראשונה למרות שבכלל לא היה לי זמן לטלוויזיה.

אז כמובן שאחרי שסיימתי את העונה הראשונה יצאתי להפסקת אבל לשבועיים, שבהם רק ראיתי שוב חלקים מהעונה הראשונה. בסופו של דבר החלטתי להתחיל את העונה השנייה (כי אני לא יכולה להמשיך ככה לנצח), וקצת התאכזבתי כשהיא לא היתה כל כך טובה. היו בה פרקים טובים, אבל ההתחלה לא היתה מוצלחת כל כך (במיוחד הספיישל והפרק השני של העונה). אבל אתה יודע איך זה, דיוויד טננט היה דוקטור מצוין ואי אפשר שלא לאהוב אותו. אין צורך לציין שהמשכתי לראות את העונה הראשונה בלופים בזמן שאני מתקדמת עם השנייה.

כשנסענו לאילת הורדתי לאייפד את פרקים 7-8. את שמונה ראיתי אתמול בשדה התעופה (לזה קוראים שדה תעופה? אפילו לא צריך להשוות אותו להית'רו או או'הר, רק לטרמינל 3 בנתב"ג, וכבר רואים שזה לא שדה תעופה), וכשחזרתי הביתה וסיימתי את תשע (שני חלקים), החלטתי שאני מסיימת את העונה.

ואז הגעתי ל-"Army of Ghosts" ו-"Doomsday", הדאבל האחרון של העונה.

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה, כי ייקח לי קצת זמן לעבור הלאה. ואני יודעת שלך יהיה קצת קשה להבין את זה, כי אתה לא כמונו בקטע הזה, מטורף על הסדרות וחושב כל הזמן על השיפים (שיפ, קיצור של Relationship. מונח בפאנפיקשן) בסדרה, אבל זה היה נוראי. זה היה פשוט נוראי. דמיין שיש משהו שאתה נורא אוהב, ואז הוא נקרע ממך בצורה אכזרית. ככה בערך זה מרגיש.

וכשישבתי שם אחרי הסוף של הפרק הנוראי הזה, עדיין בשוק מכל הסיפור... הבנתי שני דברים. הבנתי שהתאהבתי בסדרה שוב (סדרות בריטיות מצליחות לעשות לי את זה הרבה יותר מסדרות לא-בריטיות) והבנתי שאין טעם להמשיך לראות טלוויזיה.

לא, יש לי: אתה זוכר שסיפרת לי כמה שלא אהבת את העובדה שששאוש"ק ייגמר מתישהו? אז קח את זה ותעצים את זה קצת, וזה בערך מה שאני מרגישה כשסדרות שהתאהבתי בהן נגמרות. או לחלופין, כשדברים מסתיימים בצורה כל כך נוראית בשביל הדמויות שאני אוהבת. אתה יודע, התחושה הזאת של סיום של משהו נהדר במיוחד, משהו שאתה יודע שלא קיים כמעט בכלל בעולם. כמו שג'ורג' מרטין יצר משהו מיוחד, ככה גם הבריטים יודעים לייצר סדרות טלוויזיה מיוחדות. 

ואתה יודע איך זה, זה כואב. גם אם כבר לא חיים בטלוויזיה וגם אם החיים כבר לא סובבים סביב זה, זה עדיין כואב וזה עדיין מרסק. כי זה משהו מיוחד.

וחשבתי לעצמי... לא ראיתי סדרה אמריקאית/סדרה שפועלת לפי הכללים האלה שהתלהבתי ממנה כבר יותר משנה. היו דברים טובים, דברים שנראו לי מגניבים, אבל לא היה שום דבר שגרם לי לעקוב אחריו בלי הפסקה. רוב הסדרות בעולם פועלות לפי הכללים האלה. והעניין הוא שעיקר הסדרות שלא פועלות לפי הכללים האלה הן הסדרות הבריטיות (אח, BBC1), שבאיזשהי צורה גורמות לי להיקשר אליהן. אני שמחה שאצלם לא הכל נגמר ב-they lived happily ever after, אבל זה לא קל לראות את זה, במיוחד כשנקשרים לסדרה ולדמויות. ואני לא יודעת, אולי אני פשוט עדיין לא חזקה מספיק בשביל להצליח לעבור הלאה עם הסדרות האלה.

עשיתי הפסקה אחרי זה בשביל לחשוב, וכשחזרתי למציאות בסופו של דבר, הבנתי שזה לא כזה נורא. הפרק היה נורא. הוא היה כמו הדאבל האחרון של מרלין, מבריק עם סוף מזעזע. אבל אתה מבין... אני אחרת. אני חזקה יותר, ואני שונה, ואני מתמודדת. כן, עצוב לי כשאני חושבת על זה, וכן, בא לי לכתוב עכשיו מאה דרכים שבהן היא יכולה לחזור, וכן, אני מעדיפה לא לחשוב על הפרק הזה שוב לעולם, אבל אני במצב טוב. אני עוד מעט אתחיל לעבוד להיום (התגעגעתי, אני מודה. Workaholic much?), ואני בסדר גמור.

ואתה יודע, כשחזרתי אתמול בערב, משהו כמו שעה אחרי שראיתי את הפרק, לסלון כדי לדבר עם אחותי, היא אמרה שאני נראית נורמלי ושאלה את אמא (היא ישבה איתי קצת) מה היא עשתה לי. וחשבתי לעצמי שזה לא מה שהיא עשתה לי, זה מה שאתה לימדת אותי: להפריד את החיים האמיתיים מהטלוויזיה, להתאהב, אבל בכל זאת להבדיל בין החיים האמיתיים לטלוויזיה.

אז סתם, רציתי לספר לך את זה, כי בלעדייך הייתי מתרסקת אתמול. ואתה יודע... חוויתי את התחושה הזאת של האובדן מספיק פעמים בחיים האמיתיים כדי שזה ישפיע עליי פחות משזה השפיע עליי לפני שנתיים או שלוש או יותר.

אני מספרת לך יותר מדי דברים כאלה? אני פשוט יודעת שזה תמיד גורם לך לחייך, ואני אוהבת לראות אותך מחייך, זה הכל.

וזהו, בגדול. מחר אני פוגשת את MIG (הבנאדם נתן לי שיעורים מרגיזים הפעם), בשבת אני אעבוד קצת על הממ"ן הראשון, וביום ראשון כבר חוזרים ללימודים. דרך אגב, שינו לי את המערכת, ואני מתחילה עכשיו בשעה חמישית(!) בשני, ככה שיש לי אפילו יותר מהבוקר. ברור, הזיזו לי שיעור עם י' לשעת אפס באותו היום, אבל אני לא אגיע לשעת אפס איתה גם אם הייתי מתחילה בשעה שנייה (בטח ובטח שלא כשיש לי ארבע שעות חלון והדרך הלוך-חזור הביתה זה בערך 40 דק'). אני לא אגיד יותר מזה, למרות שאני יודעת שהיית מתעניין ומנסה לעזור לי לפתור את זה, פשוט כי היא קולגה שלך, וכשאני מתחילה לדבר עליה זה לא נגמר יפה.

ומעבר לזה... היה יום שבו נזכרתי בך במיוחד בחופש, יום שבו מצאתי את עצמי תוהה אם אני שוכחת אותך. והייתי קצת מוטרדת, כי אני לא רוצה לשכוח אותך. אמא רוצה שאני אעשה את זה, אבל אני לא מסוגלת לשכוח אותך. ונכון שאני מזכירה אותך בכל מיני נקודות אקראיות (אסוציאציות. קשה להימנע מהן), אבל לא ממש כתבתי לך ותהיתי אם משהו השתנה. וזה קצת הטריד אותי. אתה חושב שאני נצמדת לזה בכוח?

אני מקווה שהכל בסדר איתך ועם המשפחה שלך. (זה היה מצחיק, דיברתי עם אשתו של MIG בנוגע לעבודה שלנו, והיא אמרה משהו בנוגע למשפחה שלכם, ואמרתי בחיוך שאני מכירה את המשפחה שלכם טוב. זה מצחיק שזה ככה, לא?)

ואני יודעת, היית אומר לי לחכות ולתת לסדרות הזדמנות, אבל אני כבר לא כל כך בטוחה שכדאי לי לעשות את זה. אני לא כל כך נהנית כשאני מסיקה את הסוף מראש. אבל אתה יודע איך זה... נראה מה יהיה.

אן.