הגעתי היום לתובנה חדשה.

האמת היא שאני לא יודעת אם הגעתי לתובנה הזאת היום או שרק היום אמרתי אותה בקול בפעם הראשונה. אני חושבת שאני יודעת את זה כבר כמה זמן, אבל עדיין לא יצא לי להגיד את זה. בכל אופן, כמו תמיד, רציתי לספר לך ברגע שהגעתי לתובנה הזאת.

אתה זוכר כשרק התחלתי את החקר העצמי הזה, כשרק התחלתי את "סערת נפש", ששלחתי לך הודעה שבה כתבתי שזה מרתק אבל גם די כואב? כתבתי לך (בהודעות נוספות כמה ימים אחרי זה, כשהשיחה התפתחה) שזה מסובך לגלות את הכל וזה די כואב לפעמים להתמודד עם דברים. כתבת לי בתשובה שלך שאני מתארת את זה נכון - זה תמיד מעניין אבל זה לא תמיד נעים - ושאני צריכה ליהנות מזה, כי זה כישרון שלי וכי אני מסוגלת. "כמו שרקדן נהנה מהריקוד", כתבת לי.

ואתה מבין... במשך הרבה זמן המשכתי להחזיק בדעה הזאת שזה מסובך - כיף אבל מסובך. נהניתי מהמחשבה, נהניתי מהחקירה, אבל כאב לי כשגיליתי דברים מסוימים. אתה בטח מכיר את ההרגשה. הדרך שבה דיברת איתי על זה בתחילת שנה שעברה גורמת לי לחשוב שאתה מכיר את זה טוב, אפילו.

ואני לא יודעת מה השתנה. אולי זאת היציבות שלי ואולי זאת הדרך שבה אני מסתכלת על החיים שלי ועל העולם, אבל אני כבר לא רואה את זה ככה. כן, אני מגלה דברים על עצמי שאני לא כל כך אוהבת. אני מגלה דברים שהייתי מעדיפה להדחיק, כמו שעשיתי במשך הרבה מאוד זמן. דברים שהיה לי "טוב יותר" כשהם היו מוסתרים מהמודע שלי. אבל אני כבר לא רואה בזה משהו כואב. אני מסתכלת על הדברים האלה, חושבת, מוצאת דרכים לטפל בהם, כותבת לי אותן ועוברת הלאה בזמן שאני ממשיכה לעבוד עליהם. אני ממשיכה לעבוד על הרשימה שלי ועל הבעיות שלי ולמצוא את המקורות והסיבות והתכונות.

ואני כל כך גאה בזה.

כי זה כבר לא כל כך כואב. כן, יש מקרים שבהם זה לא נעים. לא כל מה שאני מגלה משמח אותי. נכון שבחודשים האחרונים מצאתי בי הרבה מאוד תכונות טובות ונכון שעבדתי על המון תכונות לא-טובות שלי, אבל לא הכל נעים. ואני גם יודעת שלא בהכל אני אוכל לטפל, ובסופו של דבר מה שחשוב הוא שאני אצליח להשלים עם עצמי (משהו שאני מתקרבת אליו יותר ויותר). אבל זה כבר לא כואב וזה כבר לא מסובך. זה מורכב, זה מאתגר, זה מרתק בכל מובן שהוא, אבל זה כבר לא כואב או רע בשום צורה שהיא.

אז את זה רציתי לספר לך. בכל פעם שאני מראה לך עוד משהו טוב שעשית בחיים שלי אתה מחייך, ואני אוהבת לראות את זה.

אתה יודע... מחר אתם יוצאים לטיול השנתי, וחשבתי לעצמי פתאום כמה זה שונה משנה שעברה.

גם השנה אני שמחה שאני לא יוצאת. הייתי באילת בשבוע שעבר בכל מקרה (טסנו לשם!), ואני חושבת שמיציתי את החום לשנתיים הקרובות לפחות. לא עשינו שום פעילות פיזית, מה שחבל לי, כי אנחנו אוהבים לטייל, אבל מילא.

אבל האמת היא, כמו שאתה יודע, שזה רק התירוץ. אני פשוט לא רוצה לצאת. אני יודעת שאמרת שבטיולים זה הרבה פחות רשמי ושיכולת ממש לדבר עם תלמידים בטיול הקודם, ואני יודעת שאתה אוהב את השכבה שלנו ואת בית הספר, אבל אני פשוט לא מצליחה. אני מנסה, באמת שאני מנסה, אבל אני לא מצליחה לחבב את הכיתה שלי או את בני הנוער בכללי. יש כמה שאני מדברת איתם מדי פעם, אתה יודע, כשזה יוצא, אבל אני לא ממש אוהבת את השכבה הזאת, בטח ובטח שלא לטיול של שלושה ימים.

וכאן בערך נגמר הדמיון לשנה שעברה. כי השנה... השנה זה שונה. לא יצא לי לראות אותך היום כדי להגיד לך שתהנה בטיול ותחזור בשלום (בבקשה. הייתי שולחת את הדוקטור לשמור עלייך אם הייתי יודעת איפה הוא). לא דיברנו או למדנו לפני הטיול. בלי הודעות, בלי שיחות קצרות או ארוכות, בלי כנס שמחכה לי בסוף השבוע (זה מצחיק, כי יש כנס והייתי אמורה להגיע אליו ובסוף החלטנו שלא ניסע). ואתה יודע... זה מוזר. אני יודעת שאני זוכרת את זה יותר מדי טוב והכל, אבל זה באמת מרגיש מוזר. וזה גם קרוב מדי לסוכות השנה!

אבל אתה יודע מה? אני לפחות שמחה שאנחנו בסדר, והפעם באמת. אתה יודע, "היי, מה נשמע" במסדרון בסדר. זה מה שבאמת חשוב. ובסופו של דבר, לא הייתי משנה את זה.

תהנה בטיול,

תשמור על עצמך,

שלא יהיו לכם בעיות,

ותחזור בשלום,

אן.

התחלתי לכתוב את המכתב הזה בשיעור פיזיקה (שאליו כן זכרתי ללכת היום. זה מצחיק, אני לא רגילה להתחיל בשתיים עשרה (!), ושכחתי שיש לי שיעור. לפיזיקה לפחות זכרתי להגיע באחת וחצי), והוא עבר שתי עריכות עד שהוא הגיע לגרסה הזאת. אני חושבת שאני מרוצה.