אני במצב קצת בעייתי.
אני במצב קצת בעייתי, בגלל כל מה שקרה לאחרונה. בגלל שכמו שאני רואה את זה, תודות למקום הזה, שכבר לקח לי כמעט את כל הכוח שהיה לי שמיועד לויכוחים מטופשים עם אנשים מטופשים, איבדתי את הבנאדם היחיד שהיה משמעותי כאן. ויותר מזה, המקום הזה איבד את הבנאדם היחיד שהבין מה זה באמת חינוך.
אני רוצה שוב להגיד, לפני שתנסה למחות, שאני בטוחה שאתה מאמין בזה שזה הכל רעיון שלך. ואני בטוחה גם שזה בא ממך. אבל אני כן אגיד לך משהו: העובדה היא שלפני שהם באו אלייך לספר על הפסיכולוגיה, ואלוהים יודע איזה עוד שטויות הם סיפרו לך, לא היתה לנו שום בעיה. הכל היה בסדר גמור. ומעבר לזה, אם אתה אמרת לי אז שלא תיתן לי לסגור את זה יפה והיום אתה אומר שנתת - כנראה שמה שזה לא יהיה שהם דוחפים לך לראש הוא ממש חזק. כי כמעט כל מה שאתה אומר עכשיו לא מסתדר עם העבר, ומשום מה אתה נורא בטוח שלא שינית את דעתך.
ובדיוק בגלל זה זה נעשה עד כדי כך נורא להגיע לכאן בבוקר. כשהלכתי הביתה אתמול לא היה לי מצב-רוח לכלום. קיבלתי את הספר שהזמנתי מהאו"פ, והייתי בהרצאה של יורם יובל, שאני מאוד מעריכה, ועדיין לא ממש הצלחתי לחייך. היה לי יום מטורף, כמעט פספסתי את הרכבת, חשבתי שאני עומדת ללכת לאיבוד לבד, בלי GPS, באמצע ת"א... בקיצור, היה קשה. אבל אתה הרי יודע מה גרם את כל זה.
והעניין הוא שלהיכנס לכאן היום היה לא פחות גרוע. אני יודעת שזה לא יחזור על עצמו היום, אבל זה עדיין היה קשה. זה היה קשה כי זה החזיר את אתמול למודעות שלי, וגם כי אני לא מצליחה למצוא שום פואנטה ללהגיע לבית הספר הזה. היה לי דבר אחד שאהבתי באמת ובתמים, בנאדם אחד שאהבתי, וגם אותו הם לקחו לי. ואז נשארו לי שתי אפשרויות: לבכות או לחזק את עצמי עם כעס קר וטהור ולהעמיד פנים שלא אכפת לי, להתרוקן לחלוטין מרגש כמו הדוקטור, רק כל עוד אני כאן.
כי אני לא מצליחה למצוא שום סיבה לחייך כשאני כאן. משעמם לי בשיעורים. אני לבד בהפסקות (וזה בסדר, אני לא רוצה שום קשר עם הילדים הטיפשים והבכיינים האלה). את המעט שהיה לי, את החיוך הזה והשלום והידיעה שיש כאן מישהו שיעזור לי, הם הרחיקו ממני וגרמו לי להחליט שאני חייבת לותר על זה. לשם שינוי השנה אני פועלת לטובתי ולפי החלטות שלי, ולא לפי ההחלטות שלך, ואני יודעת שאתה רואה שדברים בסדר, ואני גם חושבת שזה בסדר, כי אני זאת שמחליטה. ובדיוק בגלל זה אני צריכה לוותר על המעט שהיה לי כאן, תודות להם.
ואתה יודע מה? אם אתה אומר שלא עשיתי שום דבר, אז איך זה שפתאום אתה לא מוכן אפילו לעזור לי? כמה באמת הם מציקים לך? איזה רעיונות טיפשיים הם שתלו לך בראש כדי שתחליט שזה מתנגש עם אחד העקרונות הכי חשובים שלך ואתה מוותר על העקרון?
לא הפואנטה.
בכל אופן, אני צריכה למצוא סיבות לחייך. כאן. סיבות שהן לא פסיכולוגיה ולא אוניברסיטה ולא פרויקטים ולא הדברים הטובים שיש לי בחיים וממלאים לי את כל שעות האחה"צ. אבל אני פשוט... אתה יודע מה הבעיה? אני פשוט לא מצליחה למצוא סיבה לחייך כאן, בדיוק כמו שלא הצלחתי למצוא בחודשים האחרונים. פה ושם יש חיוך, ואני אמשיך ככה, אבל לא לזה הכוונה.
ואתה יודע מה אני שואלת את עצמי? אם תמיד חייבים לעשות את זה. כי אני חושבת שיש מקומות שבהם פשוט אי אפשר למצוא את הדברים האלה מרוב המטענים. אני חושבת שלפעמים אתה מבלה את הזמן במקום שאתה לא רוצה להיות בו בחיים, ואין לך ברירה, אז אתה מוצא דברים טובים בשאר האנשים והדברים שבחיים שלך. כי אני לא חושבת שתמיד זה שווה את זה, ואני לא חושבת שתמיד זה אפשרי, לא כשאי אפשר לסמוך על אף אחד כאן.
הלוואי שהייתי יכולה לשאול אותך אם אני צודקת.
אן,
שהחליטה שמהיום היא הדוקטור, אז אל תופתע אם היא תחתום כאן ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm