היום שבו הילדים שלי ידרכו בבית ספר ממלכתי בעודם בדרך לכיתה רגילה, סתמית, שאפשר למצוא בכל בית ספר, כנראה יקרה רק אחרי שאני אמות. כי אחרי כל מה שעברתי בשנתיים וקצת האלה שבהן אני בחינוך הרגיל, בפעם הראשונה מאז סוף כיתה ב׳, אין מצב שאני נותנת להם להיכנס למקום נוראי שכזה. 

גדלתי בכיתת מחוננים. במשך רוב הילדות שלי, כל מה שידעתי על כיתות רגילות ועל בתי ספר רגילים היו דברים ששמעתי מאנשים אחרים, מהמשפחה ומעט האנשים שדיברתי איתם שלא היו חלק מהכיתה שלי. כיתת מחוננים היא לא פשוטה - יש קצת עומס והמון תחרותיות ולפעמים הילדים קשים יותר מאשר בכיתות אחרות - אבל למי שמתאים אליה, היא הדבר הכי נהדר שיש. יש כל כך הרבה דברים מעניינים שלומדים שלא קשורים לתוכנית הלימודים הממלכתית, מתקדמים מהר, מתגבשים מהר מאוד, נשארים ביחד מכיתה ג׳ עד כיתה י״ב... זה נהדר. אבל החלק הכי טוב הוא שתמיד יודעים מה אתה צריך ומאוד משתדלים לתת לך את זה. אם אתה צריך עזרה (לימודית, חברתית, אישית, מכל סוג שהוא) אתה מקבל אותה, ואם אתה רוצה הומאני במקום הריאלי (כיתה ריאלית בבסיס) אתה יכול לקבל, ואף אחד לא מונע ממך לדבר עם אנשים או מתערב במערכות היחסים שלך עם תלמידים ואנשי צוות... כלום. יש גבולות, יש ביקורת, יש משמעת, אבל הצוות עדיין חופשי יותר איתנו ומותאם לנו.

לא ממש ידעתי למה אני מצפה כשהגעתי לכיתה הרגילה. מה שקיבלתי שם, בכל אופן, הוא התעלמות שגובלת באיזושהי התעללות. הייתי מגיעה, לא מגיעה, עושה כל מה שמתחשק שלי ולאף אחד לא ממש היה אכפת. הבטיחו לי משהו וכמעט שלא קיבלתי אותו (למדתי את הלקח - להחתים תמיד על חוזים). ביקשנו עזרה ובכלל לא קיבלנו אותה, וזה קרה יותר מפעם אחת. עשינו איזושהי עסקה והתעלמו ממנה לחלוטין. שיקרו לי ושיחקו איתי משחקים מהרגע שנכנסתי לבית הספר הזה. והשיא מגיע, כמובן, עכשיו - כשהם לקחו ממני את הבנאדם היחיד שאהבתי שם. 

ואתם יודעים מה? Enough is enough. כל עוד זה תלוי בי (ואני לא מוכנה להתפשר על זה), הילדים שלי לא יכנסו לכיתה רגילה בבית ספר ממלכתי. אין לי בעיה שהם יכנסו לכיתות מיוחדות (כמו מחוננים), ואין לי בעיה שהם יכנסו לבתי ספר מיוחדים (דמוקרטי, לדוגמא), אבל לבית ספר רגיל הם לא יכנסו, ולא מעניין אותי מה אני אצטרך לעשות בשביל זה. 

וזה בכלל לא משנה אם החינוך ישתנה עד אז או כל דבר אחר. כי האנשים האלה, שנמצאים בחינוך הרגיל, הם רגילים למשהו אחד, והם לא הולכים להתכופף. לא, השינוי יצטרך לבוא בדור הבא או הבא אחריו של אנשי חינוך, כי האנשים של הדור הזה בכלל לא מבינים את המשמעות האמיתית של חינוך. ולמרות שבשביל האנשים שאני אוהבת אני מוכנה להילחם בכל מי ומה שצריך, אני לא מוכנה לחזור להילחם את המלחמות האלה שוב. ואני לא מוכנה שהילדים שלי יסבלו בגלל זה. ואני בטח ובטח שלא מוכנה להפקיד את האוצרות הכי יקרים שלי בידיים של אנשים ששבויים בדעות ומחשבות של דור אחר, עד כדי כך שהם מרעילים את דעתם של האנשים שמנסים לעשות דברים אחרת. 

כן, זה הלקח שלמדתי מהשנתיים האחרונות. 

הדוקטור.