"אני מפחדת."

"זה בסדר לפחד."

היא נדה בראשה. "לא הפעם. הפעם זה לא בסדר לפחד."

"מה קרה?"

היא עצמה את עיניה והרכינה את ראשה עד שסנטרה נגע בברכיה. היא כרכה את ידיה סביב רגליה המקופלות אף חזק יותר, מצמידה אותן אליה בחוזקה. "אני לא בסדר. אני לא בסדר בכלל." היא חשה את הדמעות מצטברות בקצות עיניה. "משהו השתבש לאורך הדרך. אני לא יודעת מה קרה לי. איבדתי את עצמי באיזשהו שלב. איבדתי את עצמי ואני לא לגמרי בטוחה איך למצוא את עצמי. הייתי כל כך בסדר עם מה שהייתי, אבל כשאני מסתכלת עליי היום אני מגלה שאני נגעלת מעצמי."

"אן, את בסדר."

"לא, אני לא בסדר. אני ממש לא בסדר."

"אני יודע שאת אוהבת לחשוב ככה, אבל זה לא הופך את זה לנכון."

"אני לא אוהבת לחשוב ככה," היא לחשה. "אבל זה נכון."

"אז למה אני רואה שאת בסדר? בסדר גמור, אפילו?"

"אני לא יודעת."

"אני חושב שאת מעדיפה לחשוב שאת לא בסדר. אני חושב שנוח לך לחיות במקום הזה שבו את לא בסדר ושום דבר לא בסדר. כבר אמרתי לך, זה דורש מאמץ, אבל את יכולה לעשות את זה. לא הייתי אומר לך את זה אם לא הייתי מאמין בזה."

"אני יודעת." היא לקחה נשימה עמוקה. "אבל אני לא יודעת לאן אני הולכת. אני לא יודעת מה לעשות או איך לפעול. אני משמרת חלקים ומאבדת חלקים אחרים. זה כמו כשאתה בונה פאזל של כדור, ואתה מחבר חתיכות מסוימות ובדרך נופלות חתיכות אחרות. אני לא מצליחה לחבר את הכל ביחד בלי לאבד חלקים לאורך הדרך."

"אנחנו קוראים לזה נסיגה כחלק מהחלמה. זה קורה לכל אחד."

"אבל אני לא כל אחד."

"לא. אבל את לא שונה מהם במובן הזה."

"שמעת מה קרה?" היא לחשה.

"שמעתי."

"ו...?"

"ומה?"

"אין לך שום דבר להגיד על זה?"

"תלמידים עושים את הדברים האלה."

"אני לא."

"התפרצת. עשית טעות. זה קורה."

"למה אתה כל כך בטוח שזאת טעות?"

"כי אני מכיר אותך." קולו היה שקט. "את לא מסוג האנשים שעושים דברים כאלה ביומיום. אני יודע מה עברת עד היום וכמה קשה לך לסמוך על אנשים. קל להבין למה עשית את מה שעשית."

"לך קל."

"אנשים אחרים לא מכירים אותך טוב. את לא נותנת להם הזדמנות להכיר אותך."

היא ישבה שם בדממה לרגע, נאבקת שלא לתת לדמעה הראשונה לעזוב את עינה. "אני מנסה."

"אני יודע."

"אבל אני לא מצליחה למצוא את עצמי בזמן האחרון. אני עושה טעויות, שוב ושוב. אני מאבדת כל סוג של כיוון. ידעתי לאן אני רוצה ללכת, אפילו הלכתי לשם, והייתי כל כך מרוצה, אבל פתאום גיליתי שאין לי מושג איפה אני. אין לי מושג מה אני רוצה ומה אני לא רוצה. מה יותר חשוב ומה פחות חשוב. פתאום הכל נעשה מעין מלחמה כזאת כמו שלימדת אותי להימנע ממנה, ואיבדתי כיוון בנוגע לאיך לצאת ממנה. זה כמו הדוקטור כשהוא פוגש את הדאלקים: בדרך כלל הוא אחד האנשים הכי מקסימים ואכפתיים בעולם, אבל ברגע שהוא רואה דאלקים, הוא נעשה רצחני. ואני מפחדת, כי זה מה שנעשה ממני."

"אבל תפסת את עצמך."

"כן, אבל מה אם אני אאבד שליטה שוב? מה אם אני אמצא את עצמי במקום הזה שוב? אתה מכיר אותי יותר טוב מכל בנאדם אחר ביקום הזה, אבל בזמן האחרון כשאתה מתאר אותי זה כבר לא נשמע כל כך נכון."

"בני אדם משתנים. שינוי הוא דבר דינאמי, במיוחד בגיל שלך. את שופטת את עצמך בחומרה רבה מדי. אנשים משתנים כל הזמן, וכל שינוי הוא הפיך. את לא צריכה לכעוס על עצמך בכל פעם שאת זזה קצת אחורה. בתמונה הגדולה את מתקדמת, ובכל פעם שאת גוברת על מכשול כזה את מתקדמת יותר. הנפילות הן חלק מתהליך השיפור. את מגזימה בחשיבות של זה. זה לא באמת מה שחשוב – מה שחשוב הוא ההתגברות על הקשיים." הוא עצר. "כבר אמרתי לך שאני חושב שהשליטה שלך בעצמך היא בסדר גמור."

"אבל אני פשוט... אני מרגישה שאין לי מושג איך אני מתגברת על זה. ואני כל כך מפחדת שזה יקרה שוב."

"עכשיו... את יודעת לאן את רוצה ללכת?"

"כן."

"אז תתחילי ללכת. יש לך את כל הכוחות שאת צריכה. את חזקה יותר משאת חושבת. אמרתי לך, אם לא הייתי מאמין שאת יכולה לעשות את זה, לא הייתי אומר לך את זה."

"אני יודעת."

"תעשי מה שאת צריכה בשביל להזכיר לעצמך את זה. תבחני את הדברים שאת עושה, תהיי מרוצה ממה שיש לך ותשני את מה שאת יכולה. תלמדי לחיות עם הדברים שאת לא מרוצה מהם ולא יכולה לשנות. אל תהיי מתוסכלת בגלל שאת לא מצליחה. אל תכעסי על עצמך. קורים דברים שלפעמים אנחנו לא מרוצים מהם, אבל אנחנו צריכים לחיות איתם ולעבור הלאה. תפסיקי לשפוט את עצמך כל הזמן ותתמקדי בצדדים הטובים שבך ובתקווה שתצליחי לשנות דברים שאת לא מרוצה מהם."

היא הרימה את מבטה אז, בפעם הראשונה מאז שהוא התיישב מולה. היא חשה את הדמעות מתגלגלות במורד לחייה אך לא היה לה אכפת. היא הרגישה בטוחה איתו יותר מאשר עם כל אדם אחר, וידעה שהוא לא ינצל את המידע שקיבל כדי לפגוע בה. עיניה החומות פגשו בעיניים הירוקות-כחולות שלו.

"תאמיני בעצמך."

היא נשכה את שפתה התחתונה. "ואם אני לא אצליח."

"את תצליחי."

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"

"כי אני מכיר אותך. אני יודע שאת חושבת שיש דברים שמונעים ממך להגיע לשם, אבל מה שהם לא יהיו, הם לא חזקים מספיק בשביל למנוע ממך לעשות את זה. אמרתי לך – יש לך את כל הרובים ואת כל התחמושת שאת צריכה. תתחילי לירות."

"זה מה שאני עושה."

"אז תמשיכי. זה ייקח זמן, אבל בסופו של דבר תראי שיהיה קשה יותר ויותר להפוך את השינוי שעשית."

"אתה חושב?"

"אני יודע."

"אתה תמיד צודק."

הוא חייך. "אני לא תמיד צודק, אבל יש לי ניסיון. אני יכול לראות גם את המשך המסלול שאת עוברת כרגע, כי עברתי אותו. את תהיי בסדר, אם תתחילי להאמין בזה."

היא הביטה בעיניו לרגע ארוך לפני שהנהנה. "אוקיי."

הוא סיים את הקפה שלו ואז החל לקום. "את תהיי בסדר?"

"כן, אני מניחה שכן." היא מלמלה.

הוא חייך אליה חיוך מעודד. "תאמיני בזה. אני צריך ללכת. תחייכי ותאמיני שהכל בסדר ותראי שתרגישי יותר טוב."

היא הנהנה קצרות. "אוקיי." היא אמרה בשקט. לאחר רגע של היסוס היא חייכה, חיוך קטן וקצת עצוב של מישהי שלא בטוחה שהכל בסדר. הוא פנה ללכת. "תודה," היא קראה אחריו.

הוא הסתובב וחייך אליה שוב. "אין על מה."

אילו רק זה היה אמיתי. אבל רק תגיד שאני לא מכירה אותך טוב.