"Run."

היום בשבע ורבע בערב, לפני 50 שנה, שודר הפרק הראשון של דוקטור הו. לא ממש היה קשר בין אותו הפרק הראשון והפרקים שבו אחריו לבין הסדרה שרובנו מכירים, פשוט כי היא התחילה כסדרה ללימוד מדע והיסטוריה, ולא כסדרת המד"ב שכולם מכירים. באותה התקופה, לפני חמישים שנה, אף אחד לא חשב שהסדרה תהפוך לתופעה עולמית. והנה, בכל זאת, 50 שנים לאחר מכן, מיליוני אנשים בכמעט 100 מדינות ישבו לראות ביחד את הספיישל, כולם באותו הרגע, באותה השעה, באותו היום. מי היה מאמין.

אני יכולה לדבר על הסדרה עצמה, על כמה שכבר חמש+ שנים מנדנדים לי לראות אותה, על זה שתמיד רציתי להתחיל מהסדרה המקורית ובגלל זה לא התחלתי את החדשה (וטוב שכך), ועל זה שבסופו של דבר סיימתי חמש עונות בבערך חודש, אבל אני לא חושבת שזאת המטרה של הפוסט הזה. בסופו של דבר, אני חושבת שאני רק רוצה לדבר קצת על הסדרה החדשה ועל הספיישל (מה גם שכבר קצת כתבתי על זה כאן).

דוקטור הו... לטעמי, מה שהופך את הסדרה הזאת לסדרה איכותית, זה העומק שלה והמחשבה שהושקעה בה. מה שיפה, לטעמי, לפחות בארבע העונות הראשונות של הסדרה, זה שיש מאחורי הרבה פרקים המון פילוסופיה. אחד הדברים שמושכים אותי למד"ב זה היכולת שלו להעביר ביקורת על אנשים בצורה סמויה, ופילוסופית, זה מרתק להסתכל על זה ולחשוב על כל האפשרויות שיש. וזה מה שיפה כל כך בעונות הראשונות של הסדרה החדשה. שזה לא סתם action-adventure sort of thing, אלא העובדה שיש מאחורי זה חשיבה, שזה מעורר חשיבה ושהדמויות הן דמויות עמוקות ומעניינות. ראוי לציין שזה נכון בעיקר לארבע השנים הראשונות.

כשמופאט קיבל את הסדרה הוא די ריסק את כל מה שהיה מיוחד בה. אחותי היתה בהלם כשהתחלתי את העונה השישית ואחרי שני הפרקים הראשונים תיארתי לה את כל העלילה של העונה (בלי לקרוא ספוילרים, יש לציין). היא הפכה לצפויה-משהו, לא בנויה כל כך טוב, והכי חשוב, לא חשיבתית כמו שהיא היתה. אמרתי לא' שמה שאהבתי אצל דיוויס זה שהפרקים שלו עמוקים, והוא אמר לי שזה לא שמופאט לא מנסה לכתוב פרקים עמוקים - הוא פשוט לא טוב בזה.

אני יכולה לדבר על זה עוד הרבה זמן, אבל אני רוצה לעבור לספיישל.

ה-23.11, לקראת חצות.

הספיישל 50 שנה כנראה היה אחד האירועים שהכי ציפו להם במאה האחרונה. עזבו את האמיס והאוסקרס, אנשים דיברו על הספיישל הזה במשך חודשים. כל טריילר ששוחרר, כל חלקיק סצנה גרמו לבאזז ענקי באינטרנט. ביומיים האחרונים והיום אלפי אנשים מתכנסים בלונדון על מנת לחגוג את חמישים השנים האלה עם כמה מהכוכבים הגדולים של הסדרה, באירוע מטורף של ה-BBC שהכרטיסים אליו נגמרו לפני שאנשים הצליחו להיכנס לאתר בכלל. אנשים חיכו לאירוע הזה, לשידור העולמי הזה כבר חודשים, כמו שאף קבוצה אף פעם לא חיכתה למשהו.

התוכנית המקורית שלי ושל אחותי היתה לראות את הספיישל באינטרנט, אבל חברה הזמינה אותי ובסופו של דבר שתינו הלכנו אליה. זאת היתה החלטה טובה, כי מסתבר שכמה לייבסטרימים קרסו אתמול.

קצת ספוילרים מכאן והלאה.

הספיישל עצמו היה נהדר, מלבד הסוף שלו. הוא נכתב בצורה מצוינת, בוים בצורה מצוינת, ושוחק בצורה גאונית. לראות את דיוויד ומאט על המסך ביחד היה אחד הדברים הכי מצחיקים אי פעם. ברור שהדוקטורים הסתדרו, אבל ברור גם שמאט ודיוויד נהנו. לראות את הדוקטורים משוויצים במברגים שלהם או את עשר כשהוא לובש תרבוש היה מצחיק. אחת-עשרה ועשר שמנסים להפוך את הכיוון של חור התולעת והופכים אותו בחזרה היה מצחיק. דוקטור המלחמה (The War Doctor) ששואל אותם למה הם מנופפים במברג ככה ("זה מברג! מה, אתם הולכים לבנות עליהם ארון?") היה גאוני. רוב הקטעים שלהם ביחד היו נהדרים. (או לחלופין, שלושת הדוקטורים שמחשבים איך לפרוץ את הדלת ובסופו של דבר קלרה פשוט פותחת אותה כי היא לא היתה נעולה בכלל.)

לא שזה אומר שלא היו רגעים רגשיים וקשים ועמוקים. כשדוקטור המלחמה שואל אותם אם הם חשבו פעם כמה ילדים היו בגאליפריי ביום שבו הוא הרס את הכוכב, ואחת-עשרה מנסה להתחמק אבל בסופו של דבר עשר נותן את התשובה, והפנים שלו רציניות כל כך שברור כמה זה מכאיב לו. כשעשר ואחת-עשרה מתווכחים ועשר רוצה לדעת לאן הוא הולך, ואחת-עשרה מסרב לספר לו. כשדוקטור המלחמה מדבר על "היא" והם שואלים מי זאת, והוא עונה "Bad Wolf"... ההבעה של עשר היתה heartbreaking. המון המון רגעים עמוקים עבור הדוקטור ומצד שני המון רגעים מצחיקים. אין ספק שזה נעשה בצורה מצוינת.

אני לא אגלה מה הסוף, אבל הוא היה מאוד מאכזב. זאת אומרת, לא הסוף עצמו, אלא נקודת השיא. כי הסוף עצמו היה יפה, מין סיום יפה כזה להרפתקה מטורפת, אבל הפתרון של הקונפליקט של האם להרוס את גאליפריי כדי להציל את היקום או לא, הוא פשוט היה מאכזב. הוא היה מאכזב כי א, הוא נותן את הסוף הצפוי, וב, הוא מתכחש לכל מה שקרה בסדרה החדשה.

כי מה שאהבתי בדוקטור בסדרה החדשה זאת בדיוק העובדה שהוא רדוף על ידי הכאב שלו, על ידי הדברים שהוא עשה במלחמת הזמן. הוא מחייך, הוא צוחק, הוא מתלהב, הוא עובר הרפתקאות, אבל הכל זה מין סוג של בריחה מכל מה שקרה אז. עשר לא מדבר הרבה על הבריחה (וגם לא תשע, למרות שהוא לא היה בספיישל), אבל אחת-עשרה כן חושף משהו מזה, במיוחד בהתנהגות הסופר-ילדותית שלו. וזה מעניין, כי זה משהו שמאוד אפשר להתחבר אליו, וזה משהו שהוא מאוד עמוק. אז אני לא אגיד איך זה הופך את המשך הסדרה לשונה, אבל יש לי תחושה שאני לא הולכת לאהוב את ההמשך של הסדרה הזאת.

(ראוי גם לציין שזה היה קטע לא הגיוני בעליל, אבל לא משנה.)

הכי מטריף אותי שאנשים אומרים שאני מנתחת יותר מדי, את כל הפילוסופיה והפסיכולוגיה מאחורי זה. אבל מה לעשות, כשיש מוח כמו שלי, כל הכיף הוא לנתח. "תהני מזה כמו שרקדן נהנה מהריקוד," אמר לי פעם בנאדם חכם.

אן.