א. להיות חולה בבית כשיש סדרה להדביק זה עוד סביר. להיות חולה בבית כשאין סדרה להדביק וכשאי אפשר לחשוב זה סיוט.

ב. אני מבינה למה מר ג' חשב באיזשהו שלב שאני רואה בו פסיכולוג. אני רוצה להרחיב על זה, אבל אני מעדיפה לעשות את זה מולו, אז זה יצטרך לחכות עד שבאמת יהיה לי זמן לשבת לכתוב לו עוד מכתב. זה עשוי לקחת קצת זמן, אבל אני מקווה שזה יהיה בסופ"ש.

ג. אני חושבת שאני אוהבת את "Legacy" (סטארגייט, 3X04) במיוחד בגלל שבפרק דניאל מטורף, ואז מגלים שהכל היה בגלל המכשיר של מאצ'לו. תמיד אהבתי את הפרק הזה, אני מניחה שבעיקר בזכות העובדה שהוא Danny-centric, אבל פתאום חשבתי על זה שאולי באיזשהו מקום תמיד קיוויתי שאם אצלו זה לא היה אמיתי, אולי גם הבעיות הנפשיות שלי יש לא אמיתיות. זה נשמע קצת מוזר אם חושבים על זה, אבל בהתחשב בעובדה שהיתה תקופה בחיים שלי שבה האמנתי שכל המציאות הזאת לא אמיתית, ואני כאן בגלל נאניטים בדם שלי... זה נשמע קצת יותר שפוי. לא, אבל האמת שאם לומדים פסיכולוגיה, ברור למה חשבתי את זה.

אבל כן, זאת רק השערה. כרגיל.

ד. למדתי לאחרונה שבטיפול הפסיכולוגי (או הפסיכיאטרי שהוא לא תרופתי), המטופל כל הזמן מנסה לעבור את הגבולות ולקבל (או לקחת) עוד, בין אם מדובר בזמן, או במגע, או במידע על המטפל וכו'. הסקתי מזה שזה אומר שהמטופל צריך את המטפל, כי יש לו איזושהי סוג של תלות: הוא צריך עוד ועוד זמן ולדעת ולהרגיש ולשמוע. הרי משהו שאנחנו אדישים כלפיו אנחנו לא ננסה להאריך אותו וכאלה, נכון?

ואז חשבתי לעצמי שזה אולי מזכיר לי את מר ג' (hence סעיף ב), אבל זה ממש לא מזכיר לי את הטיפול שלי. לפחות לא בתקופה האחרונה. בחודשים האחרונים, say. היתה תקופה שמאוד הייתי צריכה את זה, אבל פתאום אני חושבת על זה שמאז שמר ג' ו-MIG נכנסו לחיים שלי, אני פחות ופחות צריכה את זה. אפשר להגיד שמר ג' סוג של מילא את המקום הזה (כי הוא לא היה פסיכולוג עבורי! בין אם הוא מאמין לי ובין אם לא), אבל הוא כבר לא חלק מהחיים שלי במובן הזה כבר הרבה זמן... והדברים האלה כבר לא קורים. וגם עם MIG הם לא קורים, וסמכתי עליו מספיק בשביל לגלות לו משהו ממש גדול עליי. ותמיד היתה לי נטייה לפתח תלות באנשים אחרי דברים כאלה.

אז?

אני חושבת לעצמי שאולי אני כבר לא באמת צריכה את זה. אני רצה עם זה כבר שנתיים ומשהו, אולי באמת אני כבר לא צריכה את זה. מחשבה קצת מרחיקת לכת אבל היא מרגישה נכונה.

ה. כל פעם מדהים אותי מחדש איך אנשים אף פעם לא שמים לב שאני חולה. MIG שם לב, ואני די בטוחה שאם מר ג' היה רואה אותי הוא היה שם לב, כמו שאני יודעת מתי הם חולים, וההורים שלי תמיד יודעים, אבל זהו. זה כל כך מצחיק. כי אנשים יוצאים מנק' הנחה שאני בסדר בגלל שהם מסתכלים על הביצועים שלי ומשווים אותם לאנשים רגילים, והם עדיין יותר טובים משל אנשים רגילים.

הם רק לא קולטים שהביצועים האלה פחות טובים מאשר שלי כשאני בריאה.

ו. חנוכה! האמת שבכלל לא הרגשתי את החודשים האחרונים. זה ממש טס. אבל טוב להגיע לחנוכה. במיוחד אחרי השבוע האחרון בבית (למרות שבאורח פלא לא פספסתי כמעט כלום, עדיין יש מה להשלים).

אן.