אני לא מבינה משהו. 

כשהגעתי היום לביה״ס בכלל לא חשבתי עלייך. חייכתי כשיצא לי לראות אותך, אבל המשכתי הלאה. אתה יודע איך זה. ואז יצא לי לשבת שם חלק מהזמן וחשבתי לעצמי שאם תצא משם כשאני עדיין אהיה שם, אולי אני אוכל לשאול אותך אם אתה רואה דוקטור הו ולהראות את המברג הסוני שלי, שאני עדיין מתלהבת ממנו (היה לי ול-MIG קטע מצחיק איתו אתמול).

ואז יצאת ולא ממש היה לי כוח לקום, והאמת שדי קיוויתי שתראה את מה שאני מחזיקה, אבל לא ממש הסתכלת לשום מקום אלא ישר הלכת (כרגיל, אתה בטח ממהר לאנשהו). ואתה יודע, קצת התאכזבתי ולרגע שאלתי את עצמי אם לרוץ אחרייך ולדבר איתך, אבל בסוף החלטתי שאתה בטח ממהר, ושעדיף שאני אעזוב אותך בשקט, כי אני עדיין לא בטוחה בנוגע לשום דבר, למרות שכשנתקלתי בך אתמול והחלפנו כמה מילים הכל היה בסדר. וניסיתי שלא יהיה לי אכפת, אבל עדיין קצת אכפת לי. וזה הדבר הראשון שאני לא מבינה. 

אחרי שהלכת התחלתי לשחק קצת באייפד שלי, ותוך כדי מצאתי את עצמי תוהה אם זאת היתה בכלל מחשבה חכמה לבוא להראות לך את זה. כי נכון שהתחלנו לדבר בזכות ה-dogtags שלי, אבל מעולם לא הראיתי לך באמת עד כמה הצד הגיקי הזה חזק אצלי (ואל תבין לא נכון, זה משהו שאני גאה בו. היתה לי שיחה מעניינת עם MIG באחד הימים, שבה תהיתי עד איזה גבול זה בסדר להתמקד בטלוויזיה, ספרים וכדומה והוא אמר שזה בסדר כל עוד זה לא בא על חשבון קשרים בעולם האמיתי, ולאלה שיש להם קשרים והם עדיין בתוך זה אנחנו קוראים חננות. ואז הוא התחיל לתקן את עצמו כדי להיות ׳politically correct׳ והכל ואמרתי לו שזה בסדר ואנחנו קוראים לעצמנו ככה). זאת אומרת, לא דיברתי על זה שהוצאתי (כתבתי בזבזתי בהתחלה אבל זה לא היה בזבוז בכלל) את כל הכסף שלא היה לי על כנסים ועל די.וי.דיס ועל זה שבשנה וקצת הייתי בארבעה כנסים כי לא הייתי מסוגלת להרפות. זאת אומרת, דיברנו קצת על הכנס בלונדון אחרי שחזרתי, אבל כשבאתי להמשיך עברנו לנושא אחר, כמו שאתה בטח זוכר. והפגנתי ידע בקטע הזה של כנסים, אבל לא דיברנו על זה כל כך הרבה. גם כשקראנו את רע״ד התגובות שלי היו די מתונות. 

ואתה יודע, פתאום חשבתי על זה שאולי זה לא נכון להתלהב מזה. כי בכנות, זה פלסטיק שמאיר ועושה רעשים של מברג סוני, וכולל ההובלה זה עלה 100 שקל (שבהם יכולתי לקנות די.וי.דיס, לדוגמא...), וזה הרי לא באמת המברג של הדוקטור, אלא סתם. ואני לא יודעת, אבל פתאום שאלתי את עצמי אם אולי תחשוב שזה טיפשי, או ילדותי וכאלה. 

וזה מוזר. כי כש-MIG הגיע נורא התלהבתי מזה. התכוונתי ללכת בבוקר לדואר להביא את זה כדי שאני אוכל להראות לו את זה (אמא בסוף עשתה את זה, אבל לא משנה). הוא שאל אותי מה הוא עושה וסתם התלהבתי, ולא ממש היה לי אכפת. זה כמו כשהוא ראה אותי מתלהבת מהטובים המגניבים שהבאנו מלונדון לפני ארבע וחצי שנים (איך הזמן טס), או ממתמטיקה או כאלה. וזה ממש מוזר, כי איתך אני מרגישה אפילו יותר בנוח מאשר איתו, כי אני יודעת שאני לא צריכה להסתיר כלום, אבל זה כאילו שזה... לא מתאים אחרי כל מה שקרה. (Although... אחד הדברים הראשונים שכתבתי לך זה שכשאני מתלהבת אני מאבדת כיוון, אז...)

ואני לא יודעת. כאילו, לא נראה לי שזה לא משהו שהיית מבין. אתה, שיודע כמה חזק הרצון הזה להיכנס לתוך ספר או סדרה באמת ולחיות שם. ורצית ללכת לכנס כדי להיות בסביבה של אנשים כמונו, ושם רוב האנשים הם גיקים כאלה שיבזבזו 100 דולר על אריחים של הסדרה שהם אוהבים (סיפור אמיתי. לא שלי, אבל אמיתי) וכו׳. וזה הדבר השני שאני לא מבינה, במיוחד לאור העובדה שאני יודעת בראש שהאינסטינקט שלי להראות לך את זה הוא נכון. 

וזה חוזר שוב לעניין הזה של האכפתיות... כי כנראה מעולם לא הפסיק להיות לי אכפת. 

אמרתי לאמא ביום שישי שזה כאילו שיש שלושה שלבים: הראשון, שמתבודד ורציני ומרחיק את כולם, השני, שילדותי ומתלהב יותר ופתוח יותר ויכול לפעמים להתנהג בצורה טיפשית כזאת, והשלישי, שהוא הכי עמוק וסופר רציני ועמוק וייחודי ואני לא מראה אותו כמעט לאף אחד (מלבדך, אמא, MIG, א׳... נראה לי שזהו). וזה כאילו שאני מפחדת שתעריך אותי פחות אם תראה את השני שוב... למרות שאתה זה שהזכרת לי שאני נוער ומותר לי, ולמרות שאתה מכיר את הצד הגיקי יותר שנים ממני. 

זה טיפשי, נכון?

אוף. 

טוב, נו, אני עולה לשיעור פיזיקה. אם אני אתקל בך אני אראה לך אותו. 

אן.

חשבתי לעצמי שאולי אני פשוט מפחדת שאם תראה משהו כזה תחשוב שאני לא שולטת בעצמי והכל. אתה יודע, בעקבות כל הבלגן. אוף, זה כל כך טיפשי.