נכון שאתה רוצה להפוך אותי לניסוי שלך בפסיכולוגיה? (אם לא אני אהפוך אותי לניסוי שלי בפסיכולוגיה, אבל יש לי תחושה שלא יהיה לזה את אותו תוקף.)

קראתי היום את הפרק על מוטיבציה. טוב... את מה שנשאר לנו מהפרק על מוטיבציה, אחרי שהורידו בערך חצי ממנו (מה זה "זה לא בחומר"? מה אנחנו בתיכון?!). קראתי על האל ופרויד וג'יימס ואפטר, וגם קצת על הרצונות להצליח והכל. וזה היה כל כך מעניין, כי אלה דברים שבהרבה מקרים חשבתי עליהם לבד כשניתחתי אנשים ושאני רואה מאוד בבירור עליי היום אחרי ניתוח אינטסיבי של עצמי ובאמצע ניתוח נוסף. וזה כל כך מעניין.

אז עם פרויד אני כרגיל מסכימה רק חלקית, כי פרויד היה נורא קיצוני וחילק את העולם לשחור ולבן, ועם האל אני לא כל כך מסכימה, כי יש שם הרבה יותר מרצון להגיע להומיאוסטזיס גופני, וג'יימס דומה לפרויד אז גם איתו אני לא כל כך מסכימה, ואפטר מציק לי כי הוא צודק אבל רק בצורה חלקית. הבעיה של אפטר היא שגם אצלו הכל שחור ולבן: או שאתה עוזר לאחר או שאתה עוזר לעצמך; או שאתה תכליתי או שאתה נהנה; או שאתה שולט או שאתה אוהד; או שאתה קונפורמיסט או שאתה נגטיביסט. ואני לא חושבת שזה נכון, כי נכון שיש סיטואציות שבהן אנחנו רק X ולא Y, אבל יש גם סיטואציות שבהן דברים משתלבים: כשאני לומדת את הספר בשביל המבחן (תכליתיות) אבל גם בשביל ההנאה (הנאה), כשאני דואגת גם לעצמי וגם לזולת באותו הרגע באותם האמצעים. אני גם לא כל כך מסכימה עם חלק מהמאפיינים שהוא נתן. לדוגמא, נגטיביסט לא חייב לצאת מתוך כעס. מה אתה חושב?

בכל אופן, קראתי גם על מסלו ועל מדרג הצרכים שלו וזה גרם לי לחשוב עלינו. זה גרם לי לחשוב על איך שרק כשהרגשתי בטוחה איתך הרשיתי לעצמי להיקשר אלייך, וכשנקשרתי אלייך היה לי נורא חשוב שאתה תעריך אותי, ותוך כדי קצת למדתי להעריך את עצמי. ואז התחלתי לחפש את המימוש העצמי, זוכר? בלימודי פסיכולוגיה איתך, ובשיפורים בשאר המקצועות, ובציונים בלשון ובכימיה שקפצו בסמסטר השני אחרי שאמרת לי להתמקד בזה. וזה כל כך מעניין, כי זה כל כך נכון.

ואני גם יכולה לשייך את זה לדברים אחרים בחיים שלי. לזה שעכשיו אני מרגישה יותר בטוחה (בעיקר בזכותך ובזכות MIG (וכל מה שלימדתם אותי), אם להודות באמת, ובזכות ש'), ואני מרשה לעצמי להיקשר לאנשים יותר (ואני מקיפה את עצמי באנשים שאני אוהבת וזה עושה לי טוב), ואני מעריכה את עצמי, ואני מכבדת אותי ואת האנשים האחרים (עם כמה יוצאי דופן שלעולם לא ישתנו), ועכשיו אני מחפשת את המימוש העצמי הזה, את המשמעות, את המיצוי של היכולות שלי ("נכון שכל יום צריך להיות משמעותי, אבל אל תגזימי בחיפוש משמעות"). וזה כל כך מדהים כמה שזה נכון.

זוכר שכתבתי לך ביום שלישי אחרי שדיברתי עם MIG. אז ביום חמישי חשבתי לעצמי פתאום (וגם התחלתי לכתוב לך בשיעור ספורט, אבל לא יצא לי לסיים את זה)- אולי אני מחפשת את זה יותר מדי שוב?

חלק ממה שתסכל אותי בשני-שלישי היה העניין הזה שזאת היתה אמורה להיות השנה הכי טובה שלי, אבל עכשיו אני לא נהנית ואני מתוסכלת וכלום לא הולך. וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה להמשיך לעשות את זה אם זה אומר שאני אצטרך לעשות דברים בצורה רובוטית כל השנה. כשאמרתי את זה ל-MIG אז הוא אמר משהו בסגנון של "לא הגזמת בכלל. רובוט. למה מה עשית ב-11 שנים הראשונות? אהבת הכל?"

ניסיתי להסביר לו והכל והוא המשיך להביא כל מיני נימוקים חכמים למה אני טועה, אז בסוף הבנתי שהוא צודק (אוף איתכם), אבל ביום חמישי פתאום חשבתי על זה שאולי זה בעצם כי אני לא כל כך מבינה עדיין את עניין האושר הזה - אם אני שם, אם אני לא שם. טוב לי, ואני מרוצה, ואני מרגישה רגועה, ואפילו אחרי הבלגאנים הכי גדולים בחיים שלי אני נעשית יציבה נורא מהר (עברתי שלושה בשבועיים האחרונים ואני בחיים!), ואני לא מרגישה שאני מאבדת שליטה, אבל עכשיו אחרי שהראית לי את כל התחום החדש הזה, פתאום אני רוצה להיות רק שם. לעשות רק מה שמעניין אותי ומה שאני נהנית ממנו. ואני חושבת שאני פשוט לא בטוחה כמה זה בסדר שאני לא איהנה ועדיין אני אגיד שאני מאושרת.

ואז, כאמור, MIG אמר דבר מאוד חכם על זה שגם לא כל הקורסים בתואר הראשון הם מעניינים, אז שתקתי כי לא ממש היה לי איך להתנגד לזה. ואני חושבת לעצמי... אתה חושב שאני מגזימה שוב בחיפוש אחרי זה בגלל שאני עדיין לא בטוחה מתי זה בסדר לא ליהנות ממשהו ומתי זה לא בסדר? (כמה פעמים אמרת לי לעשות מה שאני אוהבת, הא?)

יום חמישי היה יום קצת הפכפך. התחלתי אותו בצורה קצת מטושטשת (בוא נגיד שאני לא כל כך מסתדרת עם החומר האחרון בפיזיקה... כנראה כי פספסתי מלא שיעורים לאחרונה), ואז היה ספורט וכתבתי לך, ואז התלהבתי מזה שהפסיכולוגית שלי הסכימה לראות סטארגייט (מה אני צריכה לעשות בשביל לשכנע גם אותך?), אז ישבתי במשך שעתיים (חלון) לעשות רשימה של פרקים, ואז קראתי קצת אסימוב, והיה גם שיעור ספרות, שהאמת היה משעשע, והכל היה די בסדר. ואז MIG הגיע (אני חושבת שאני כותבת לך עליו יותר מדי), והוא העיר איזה משהו על השיחה שהיתה לנו בשלישי ופתאום הרגשתי קצת... מוזר.

ביום רביעי כשהייתי אצל הפסיכולוגית שלי חשבתי פתאום שאתם שונים בהרבה בחינות. אחת הבחינות האלה היא שאיתך תמיד יש לי תחושה שאתה תעודד אותי להמשיך קדימה, ותציג מיד את הדברים הטובים ואת החוזקות ורק אחרי זה תיכנס למה קורה, ויש לי תחושה שאיתו זה עובד הפוך לפעמים. ולא ממש ידעתי איך לנסח את התחושה הזאת שיש לי בנוגע אליכם. ואתמול... אתמול חשבתי לעצמי שאולי זה בגלל שאתה תמיד נתת לי תחושה שאני מדהימה ונהדרת ויכולה הכל, ואיתו לפעמים יש לי את התחושה (שנובעת לחלוטין ממני, אני יודעת) שאני לא טובה מספיק.

אז היה שיעור קצת קשה, ואז הוא אמר משהו והתחלתי לבכות אז ישבנו לדבר והבנתי כל מיני דברים בנוגע לאבא שלי ובנוגע לכם ובנוגע לכמה שאני דואגת לכם. והוא אמר המון דברים חכמים והוא גם אמר שהוא מאוד מעריך אותי ודווקא אחרי השיחה בשלישי הוא מעריך אותי יותר כי הייתי כנה. וסיפרתי לו על מה שהיה לנו אחרי הגדנ"ע והכל, ותוך כדי השיחה הבנתי כמה באמת חשובה לי דעתכם וכמה באמת אני רוצה להיות מספיק טובה בשבילכם. זה לא רק עם שניכם, זה גם עם ש', ו-MIG אמר משהו על דמויות אב שאני חושבת שהוא נכון, אבל זה קורה המון. וזה חלק ממה שגרם לכל מה שקרה איתנו - הלחץ למבחן במרץ, והסיפור של אחרי הגדנ"ע, וכל שטות אחרת שהבאתי ככה.

אז זהו, רק רציתי לספר לך שהבנתי את זה. ושהיה משבר ושרדתי אותו. ושאני שמחה שהצעת לי ללמוד איתו.

שבת שלום,

ושיהיה סופשבוע נהדר,

אן.

אמ, פתאום חשבתי על זה שלא הסברתי את המשפט הראשון, למרות שאני בטוחה שהבנת: כדי להראות יפה את הצמיחה ואת כל השלבים של תיאוריות שונות בפסיכולוגיה. מאמר על זה בטח שווה משהו. (-;