(כן, כן, הכותרת בהשראת הפרקים של Friends כי אתמול בערב היה מרתון וזה נכנס לי לראש.)

השנה האחרונה היתה... מטורפת. אני עוצרת רגע לחשוב, להסתכל על מה שעברתי השנה, ואני בהלם מוחלט. איבדתי את סבא, הייתי אומללה, פיתחתי תלות, החלטתי לשנות, איבדתי את מר ג' בפעם הראשונה, נעשיתי אופטימית, איבדתי שליטה ועשיתי טעות שגרמה לי לאבד את מר ג' בפעם השנייה, הייתי אומללה בסדר פסח הראשון בלי סבא, התבגרתי קצת, נעשיתי עוד יותר אופטימית, הגעתי לאחד המקומות הראשונים בתחרות, יצאתי מהבגרות במתמטיקה בדמעות, בסופו של דבר שרדתי 9 מתכונות ו-9 בגרויות, עברתי את שנת הלימודים הכי מטורפת שמישהו עשה אי פעם ובכל זאת ממוצע ציוני ההגשה שלי עמד על 94.3, עברתי פסיכומטרי בציון של 749 (ובכיתי), למדתי מה זה להירגע בחופש, חשבתי וחשבתי וחשבתי וחשבתי, סיימתי צו ראשון, ראיתי את כוורת בפארק, עבדתי על פרויקטים של השנה, נהניתי בערב ראש השנה הראשון בלי סבא, התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה (וגיליתי שאני בערך היחידה שמחבבת את המנחה שלנו), עוד פעם היתה בעיה איתי ועם מר ג', נסעתי לאילת בסוכות למרות שהיינו אמורים לטוס לקרדיף, נשארתי אופטימית וחזקה, הגעתי לכמה מסקנות קשות ובכיתי כמה פעמים אבל בכל פעם התאוששתי יותר מהר, גיליתי שאני כמעט מאושרת, חזרתי להשקיע והנה הגיע יום השנה למוות של סבא לפי הלוח העברי (מחר).

והיו איתי הרבה אנשים בשנה הזאת, שאני שמחה שהיו שם. היו אנשים שפגשתי דרך האינטרנט ועם חלקם דיברתי רק דרך האינטרנט, היו מ' וק', היתה כותבת לך הנהדרת, היתה ל' שבקושי יוצא לי לדבר איתה אבל ברגע שהיא תחזור לאירופה נוכל לדבר, היה א' שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, היתה המשפחה שתמיד ניסתה לתמוך. הקפתי את עצמי באנשים שאני אוהבת בשנה הזאת, וזה משמח אותי לראות שקשרים נשמרים והם עדיין כאן.

כמובן... שניים מהאנשים האלה הם מר ג' ו-MIG המדהימים שלי. אני לא מסוגלת לבחור אחד מהם שיהיה איש השנה, אז אני בוחרת את שניהם.

מר ג'. מה יש לומר עליו שעדיין לא אמרתי?

סבא נפטר בשני בינואר, יום רביעי. באותה התקופה היינו מדברים במיילים כל הזמן וגם היינו נפגשים בכל מיני שעות פנויות. באותו השבוע ניסינו לתאם איזושהי שעה שנוכל לשבת ביחד בחלקה, ואז בדיוק זה קרה. הוא אמר שיש לו זמן פנוי ביום חמישי, אז באתי בחמישי רק לשיעור שלו (בשעה אחרי הוא היה פנוי, אז כבר הוחלט שאני אלך גם לשיעור שלו). אני זוכרת שיצאתי איתו החוצה, והוא שאל אם אני לא אמורה להיות בשיעור. אמרתי לו שכן והוא אמר שהוא לא יכול לשבת איתי אם אני מבריזה, אז אמרתי לו שזה או זה או שאני אלך, כי לא רציתי לפתוח את כל העניין במסדרון. בסופו של דבר אמרתי לו בשקט שסבא נפטר. הוא אמר שהוא מצטער ושאל למה הגעתי בכלל. אמרתי לו שבאתי בשביל לדבר איתו, אז הוא לקח אותי החוצה, וישבנו ביחד במשך כל אותה השעה. מאוחר יותר, כששאלתי אותו אם אני אוכל לשלוח לו את מה שאני אכתוב על סבא, הוא שאל אם אני לא אעדיף לדבר על זה.

את ינואר אני לא זוכרת כל כך טוב, אבל אני זוכרת את כל הויכוחים שלנו. הוא אמר שאני מסוגלת ואני אמרתי שלא; הוא אמר שאני מעניינת, אני אמרתי שלא; הוא אמר שאני יכולה להיות מאושרת ואני אמרתי שלא, אבל הוא סירב לוותר עד שהסכמתי איתו. אמנם איבדתי אותו בגלל התלות שפיתחתי בו, אבל החלטתי לשנות בזכותו. רוב השינויים שעשיתי בחיים שלי מאז היו בזכותו. הוא לימד אותי כל כך הרבה דברים: איך להפסיק לפתח תלות, ואיך להיות מאושרת לבד, ואיך להאמין בעצמי, ואיך להירגע, וכל כך הרבה שאני בכלל לא יכולה לתאר (אפילו לא במאה מכתבים).

אמנם עשינו טעויות (שנינו), אבל בסופו של דבר הוא נתן לי כל כך הרבה דברים טובים בשנה הזאת. הוא בדרך כלל היה שם כשהייתי צריכה אותו, אפילו אחרי שהתרחקנו. לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר דברים די הסתדרו, ויצא לנו לדבר יותר מפעם אחת. כתבתי על זה כאן בלי הפסקה אז אני לא אפרט, אבל אני רק אגיד שהדברים שהוא לימד אותי והשיחות האלה איתו עשו אותי שמחה יותר משרוב האנשים הצליחו לעשות אותי אי פעם. ואמנם היו קצת בעיות, אבל היום הכל באמת בסדר, ואני יודעת שאם אני צריכה משהו, הוא עדיין שם.

מי היה מאמין שבנאדם אחד יוכל לשנות את החיים שלי כל כך הרבה?

MIG. האח הגדול המדהים שלי.

את רוב ההיכרות שלי איתו עברתי בשנה הזאת. אני זוכרת שהוא הגיע ביום השנה החדשה, כשגילינו על הסרטן של סבא, וניסה לעזור, אבל קצת התחמקתי ממנו כי לא רציתי לדבר על זה. זאת לא היתה הפעם האחרונה שבה ניסיתי להתחמק, אבל זאת היתה הפעם האחרונה שבה עשיתי את זה בפועל.

אחרי שחזרתי הביתה בוכה באותו יום חמישי שבו היתה לי את השיחה ההיא עם מר ג', היה לי שיעור איתו. הוא כנראה ראה את הסימנים של הבכי על הפנים שלי כי מיד כשהוא נכנס הוא שאל אם הכל בסדר. אמרתי שלא, אבל יהיה בסדר. הוא שאל מה קרה, אז אמרתי לו שהיתה לי שיחה קשה עם מר ג', אז הוא סובב את הכיסאות ליד השולחן ואמר ש"בואי נדבר". סיפרתי לו על השיחה שהיתה לנו (ושוב קצת בכיתי), והוא אמר שזה מוזר, כי מר ג' מאוד מעריך אותי והוא אמר עליי דברים טובים. הוא שאל אם אני מאוהבת בו וצחקתי, והוא אמר שהוא היה חייב לבדוק. הוא גם שאל ממה אני מפחדת ואמרתי לו שאני מפחדת לאבד אותו. הוא אמר שמערכת יחסים כמו שהיתה לי עם מר ג' עשויה להיות בעייתית למורים (גברים) ואולי גם זה חלק מהעניין.

אני חושבת שבערך בזמן הזה התחלתי להיפתח יותר בנוגע לדברים שעוברים עליי.

והוא היה שם. הוא תמיד היה שם. הוא היה שם כשהיה לי הסיפור השני עם מר ג', והוא היה איתי בטלפון חצי שעה אחרי שיצאתי מהבגרות הנוראית במתמטיקה, והוא היה שם להכין אותי לפסיכומטרי למרות שהייתי מתסכלת (אני מניחה, לפחות. אני הייתי מתוסכלת מעצמי אם הייתי הוא), והוא היה שם ללמד אותי איך ללמוד לבגרויות (נהייתי פרודוקטיבית!), והוא היה שם לעזור לי ביולי כשקרה מה שקרה, והוא היה שם בסמסים וטלפון בחופש אם הייתי צריכה אותו (גם למתמטיקה, אבל גם לדברים אחרים), והייתי אצלו באוגוסט (הוא ציפה שאני אצור קשר בחופש, אבל אמרתי לו שאני לא רוצה לגזול ממנו את החופש שלו), וחזרנו להיפגש בתחילת השנה, והוא שכנע אותי להפסיק להתחמק מלימודי נהיגה, והוא היה כאן שוב כשהיו לי לבטים בנוגע לאחיו, והוא היה כאן כשהייתי צריכה כיוון ובזבזתי ארבעה שבועות בלא לעשות כלום (ובסופ"ש אחד הדבקתי את כל הפערים שצברתי בארבעת השבועות ההם), והוא היה כאן כשהתרסקתי בשבוע שעבר, והוא היה כאן לדבר ביום חמישי האחרון.

וזה לא רק לדברים הקשים. זה סתם לשבת לדבר על כל מיני דברים תוך כדי שעובדים. על פסיכולוגיה ועל בני אדם ועל טלוויזיה וכאלה, ועל דברים שהוא עובר בחיים ועל דברים שאני עוברת בחיים, לא רק דברים שצריך תמיכה בקשר אליהם. וזה כל כך כיף לדעת שתמיד אפשר לדבר על דברים ותמיד אפשר לחלוק והוא כמו האח הגדול שאף פעם לא היה לי.

וזה מדהים כמה הוא שינה וכמה משמעותי הוא נהיה בחיים שלי.

אין ספק שהם שני האנשים שהיו הכי משמעותיים בחיים שלי בשנה הזאת.