אני לא בטוחה מה יותר קשה לי היום- יום השנה או העובדה שאני לא יכולה לבוא לדבר איתך על זה.
יצאנו מהבית היום בשש וחצי בבוקר. השמש עדיין לא זרחה. זה מוזר, אני חושבת שזאת היתה אחת הזריחות הכי יפות שראיתי. היינו באוטו בערך שעה בדרך לשם, ולאורך כל הדרך צילמתי את הזריחה, אבל כשהגענו לשם כבר לא יכולתי לעשות את זה יותר, למרות שעדיין היתה תמונה יפה. פתאום כל הזיכרונות עלו שוב. נזכרתי בפעם הקודמת, בשנה שעברה, כשכולנו נפגשנו בכיכר ואז הלכנו את הדרך לחלקה. אז הכל היה חול שם, אבל עכשיו הכל סלול ומלא בקברים. זה נראה כל כך מוזר.
זה לא היה קשה כמו שהיית מצפה שיהיה לי, אבל בכל זאת רציתי לדבר איתך על זה. התפילה היתה ארוכה ומשעממת, ואז סבתא התחילה לבכות אז ניסיתי לתמוך בה, אבל האמת היא שכלום לא היה עוזר. אני מכירה את התחושה הזאת. אחרי זה הלכנו וכל כך רציתי לבכות, בעיקר כי סבתא בכתה וכי התגעגעתי ואני מתגעגעת, וקצת גם כי רציתי לדבר איתך עליו, וידעתי שהחמצתי את ההזדמנות.
זה קצת כואב לי שמעולם לא יצא לי לדבר איתך עליו. קצת...
אחרי מרץ... הצלחתי סופסוף לכתוב משהו. גם זה כאב, בדיוק מאותן סיבות. וזה שאני לומדת פסיכולוגיה או שיש לי את MIG לא כל כך עוזר, כי כמו שאמרתי לך, אתה זה שהיה שם איתי בשנה שעברה. אתה יודע שלא הייתי באה אלייך אם זה לא היה רציני, נכון?
הוא היה... הוא היה מדהים. באמת. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הטובה, כי הייתי קטנה אז, אבל יש לי את הזיכרונות שלי. אני זוכרת שהוא לקח אותנו לסיבוב בוולבו החדשה, ואני זוכרת שהיינו, אחותי ואני, מכינות "אוכל" מלגו וחיילי באולינג (שתייה...) והיינו מביאות לסבא, לסבתא ולאמא בשבת בבוקר. אני גם זוכרת שטיח, בבית הישן-ישן שלהם, ואיך שכולם תמיד היו הולכים... טוב, לא משנה. בכל אופן, אני זוכרת אותו משחק שש-בש עם בנדוד שלי, ואני זוכרת אותו ואת סבתא רואים סרטים ערביים בשישי בערב, כי משם הם הגיעו. הם היו מדברים ביניהם בערבית לפעמים ואף אחד מלבדם לא הבין כלום. אני זוכרת שתמיד הוא ידע הכל ואני זוכרת תמונה מסוימת שלו יושב ומסביר לנו משהו עם האטלס הקטן... זה גורם לי לחייך, אבל זה גם עושה אותי עצובה.
זה טבעי, אני יודעת. אבל לא בגלל זה רציתי לדבר איתך, אלא רק כדי לשפוך הכל. לא לצורך תמיכה כמו... אני לא יודעת, אבל אתה מבין. אתה תמיד מבין.
אני זוכרת גם דברים חדשים יותר, מהתקופה הממש גרועה. כל מיני מחלות ועניינים ובעיקר שתיקה. הוא היה יושב ורואה חדשות וכל הזמן אמר לנו לאכול כי סבתא לא היתה נותנת לנו לשחק לפני שהיינו אוכלים. היינו משחקים בקלפים או בדומינו.
את התקופה הזאת בשנה שעברה אני זוכרת יותר מדי טוב, אתה יודע? היום בשנה שעברה, בתאריך הלועזי, יצאנו לגדנ"ע. אני זוכרת כי ביום שחזרנו היה מסדר ודיברו על זה שזה כריסטמס. היום לפני שנה הם אשפזו אותו ואני באתי לדבר איתך והיה לך מבט רך כזה שאומר שאתה מבין כמה קשה לי ואתה מקווה שהכל יהיה בסדר. הוא היה מאושפז שם במשך עשרה ימים, ואני עדיין כועסת עליהם שהם לא זיהו מה יש לו קודם. אני זוכרת שביום שבו הוא נפטר התעוררתי בחמש בבוקר, וההורים שלי בדיוק עמדו ללכת, והם אמרו לי ש"זה נגמר". אני חושבת שהייתי בהלם מוחלט, למרות שביום לפני זה נסעתי להיפרד. הכל נראה קצת לא מציאותי בזיכרונות שלי.
כל הסיפור הזה גורם לי להבין כמה קשה זה להתמודד עם חרטות. אמרתי לך שאני בסדר ואני מקבלת את זה וזה נכון, אבל האמת היא שקצת קשה לי עם החרטות האלה, שנוגעות אלייך ואליו (בהקשר של היום הזה). אני מניחה שזה בגלל שהיום זה היום... אתה יודע.
ואתמול היתה סעודה והכל, והרגשתי מנותקת כי היו שם כל כך הרבה אנשים שלא ידעתי מי הם ולא כל כך רציתי לדעת. אבל היום בבית הקברות היה שקט ואינטימי ואפילו לא כל המשפחה שלי היתה שם וזה הרגיש קצת יותר אמיתי.
הלוואי שיכולתי לדבר איתך על זה. באמת לדבר איתך.
וזהו. אכלתי מאז עוגיות, מה שתמיד גורם לי להרגיש טוב יותר (זוכר מה אמרתי לך על הנוטלה?), ולמדתי עם בתדוד שלי קצת פיזיולוגיה, שגם עודד אותי, ואני אנסה עכשיו להשלים את ממ"ן 14, שכבר כמעט סיימתי. אני כנראה לא אצליח להתמודד עם פיזיקה היום, אבל יש לי את המשך השבוע אז אני לא דואגת.
כשיצאתי מהבית היום... היה לי את הרגע הזה של ההיסוס. אבל זכרתי שאמרת לי ללכת ושאני לא בורחת משום דבר... אז הלכתי. וצדקת, הייתי צריכה לעשות את זה, גם אם כרגע זה קצת קשה.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm