בוקר טוב!

וואו, לא תאמין איזה נהדר היה אתמול. 

אז הגעתי לאוניברסיטה ממש מוקדם, בערך שעה לפני הזמן. בדרך כלל יש לנו קבוצת לימוד כזאת, שנפגשת שעה לפני השיעור, אבל הפעם היה די ריק. היתה שם עוד מישהי אחת, אז קצת דיברנו על עבודה ולימודים וכל מיני כאלה. היא התחילה לעשות סיכומים של החומר לקראת המבחן (התחלתי לעשות דבר דומה לפני תחילת הסמסטר, אבל קצת התייאשתי. אני לא מהמסכמים), אז אחרי שדיברנו איזה רבע שעה היא חזרה לסיכומים שלה. 

קצת אחרי זה הגיעה מישהי אחרת שאני מדברת איתה, אז הלכתי לדבר איתה קצת. דיברנו קצת על הממ״ן הנוכחי, ועל גיקים וכל מיני כאלה (דיברתי על עצמי! מרצוני החופשי!) והיה נהדר. היא באמת מקסימה וקל לי להתחבר אליה. תוך כדי הגיעו עוד אנשים, אז התנהלו כל מיני שיחות, ולמרות שאתה טוען שאני לא, אני חושבת שאני טיפה ADHD, וכל הזמן פניתי לשיחות אחרות כי היה לי מה להגיד. אני נהנית מדי מהממ״נים והספר והשיעורים והכל. והיא כל הזמן התפעלה ממני וזה הרגיש לי קצת מטורף. 

ואז המנחה שלנו הגיע, והוא ועוד מישהי דיברו על פסיכואנליזה, אז כמובן שהייתי חייבת להתערב. היא אמרה משהו על זה שיונג הכריח את המטופלות שלו להתאהב בו, אז אמרתי שזה לא מדויק, ומדובר בעצם באהבת-העברה. הסברתי מה זה והכל והיה ממש נחמד. ואז הערתי משהו על זה שלפרויד יש מאמר מעניין על זה (המאמר היחיד שלו שנוגע באהבת-העברה), והוא שאל אותי אם אני גם בקטע של פסיכולוגיה פיזיולוגית וגם בקטע של פסיכואנליזה, אז אמרתי שהתחלתי מיורם יובל (ומיד חשבתי עלייך). ואותה אחת שדיברתי איתה (בפסקה הקודמת) גם שאלה על שאלה ששאלתי בפורום (משהו בנוגע לרגשות, לאמיגדלה ולקורטקס - פעם חוקרת מוח, תמיד חוקרת מוח), אז הסברתי שאני מגיעה מתחום חקר המוח, אז דיברנו קצת על פיזיולוגיה וזה היה מגניב. 

וזה מזכיר לי שהראיתי ל-MIG את הספר שאני קוראת עכשיו, והוא כזה, ״לא אמרנו שמפסיקים לרוץ לדברים הקשים?״. ואז הוא החליט שיובל בעצם די מפשט את העניינים אז אפשר לקרוא את זה, אבל הייתי משועשעת כי אני כבר קוראת פרויד וויניקוט, וכל מיני כאלה. וחשבתי לעצמי שאם אמרת לי להתחיל בסערת נפש, ושאלת אותי אז אם כבר קראתי פרויד, כנראה שגם אתה דוגל בגישה שלי ש״נקרא מה שמעניין ונשלים את החוסרים בדרך״.

ואז בשיעור למדנו על התפתחות האישיות (פרויד והתיאוריות הפסיכיות שלו, לדוגמא. שמת לב שהכל אצלו קשור למין?), והיה ממש מעניין למרות שכתבתי הרבה יותר מדי. למדנו על ההתפתחות החברתית לפי בנדורה (ומיד חשבתי על MIG), ולמדנו על רוג׳רס ומיד חשבתי עלייך. נזכרתי בדפים ששלחת לי וזה גרם לי לחייך סתם ככה באמצעה שיעור. 

ואז כשנגמר השיעור יצאתי עם המנחה אז בינתיים שאלתי על הממ״נים (שאני משתגעת בינתיים כי אין ציונים), אז הוא אמר שיש עומס. וסתם ככה קצת יצא לדבר, אז סיפרתי שלדוגמא הצקתי למורה שלי לאזרחות כל הזמן בנוגע לציונים, והוא כזה, ״בתיכון?״, וחשבתי לעצמי, ״כן, זה היה בשנה שעברה״. וזה נהדר כי לאף אחד אין מושג שאני תיכוניסטית (או מחוננת), ואני סתם אחת מכולם. ונזכרתי בשאלה שלך, מתי כדאי להיות אחד מכולם ומתי כדאי להיות בולט, אז אני חושבת שמצאתי את הקומבינציה הנכונה. כי אני כן מראה ייחודיות והכל, אבל אני לא מחפשת מאפיינים כאלה ישר ואני לא מדגישה מיד כמה אני שונה מכולם. 

זה גם מזכיר לי שהתפתח דיון מעניין בנוגע לפסיכולוגיה ביום חמישי האחרון, אבל הוא נקטע ובסוף לא סיימתי אותו. וזה חבל, כי היו לי כמה דברים חכמים להגיד (בא לי להוסיף ״לשם שינוי״, אבל זה לא נכון). 

וזה היה מצחיק כי עשינו שאלות אמריקאיות ונבחרה תשובה וחשבתי לעצמי ש״אוקיי, זה בסדר שטעיתי״ ואז בדקנו שוב וגילינו שצדקתי וזה הרגיש טוב. 

ויש לי כל כך הרבה מחשבות לאחרונה, אבל אני מנסה לצמצם אותן. בשבוע שעבר היה לי שבוע מרגש והייתי בהיי כזה כמו בהיפומאניה, אבל בשבת התרסקתי, ועם כמה שנהניתי מהשבוע עצמו, אני מעדיפה לוותר על זה בשביל למנוע התרסקויות. ועם הקצב שבו אני כותבת את המכתב הזה, אני קצת מפחדת שאני בדרך לשם שוב. (אבל אני משגיחה על עצמי...)

וזהו. אתמול היה נהדר וממש גרם לי לחייך, ולמרות שהגעתי לשיעור לא מוכנה, בכל זאת הכרתי את רוב התיאוריות (פרויד, בנדורה, רוג׳רס...). וזה הרגיש טוב להיות שם שוב. (-:

אן.

אני חושבת שזה נורא מצחיק שאיך שסיימתי את המכתב הזה נכנסת לביה״ס.