ופתאום גיליתי שזאת הקבוצה הראשונה שאני עצובה לעזוב מאז שעברתי לכיתת המחוננים בסוף כיתה ב'. ולא רק זה - זאת הקבוצה הראשונה שאני מרגישה איזושהי סוג של שייכות אליה מאז כיתה ג', כשעדיין היינו כיתה מלוכדת וכיפית.

ואני עצובה.

אני עצובה כי אני אוהבת את המנחה שלנו, והיה לנו סמסטר נהדר. חלק מהאנשים אצלנו לא כל כך אוהבים אותו, אבל אכפת לו, ומעניין לדבר איתו, והוא עשה המון בשבילנו במהלך הסמסטר הזה, והוא פשוט מקסים. באמת שנהניתי ללמוד אותו, ולא רק כי האסוציאציה הראשונה שלי כשהתחיל השיעור הראשון היתה מר ג'.

אני עצובה כי אני אוהבת את הקבוצה שלנו, ואין מצב שכולנו ניפגש שוב עוד פעם. אני יודעת שיהיו קבוצות אחרות, אבל באמת שזה היה הסמסטר הכי טוב שיש מהבחינה הזאת. אני מרגישה שייכת, ואני מרגישה שאני יכולה לדבר בשיעור, ואני מרגישה שטוב לי, ואני מרגישה שיש לי שם אנשים לדבר איתם. למדתי לסמוך על אנשים ברמה מדהימה. עברו בסך הכל ארבעה חודשים - מבחינתי זה כלום. זה כמו כששאלתי את מר ג' איך יכול להיות שעברו רק ארבעה חודשים ואני סומכת עליו - זה פשוט לא מספיק בשבילי בדרך כלל.

ויש לי חברים, ואני הולכת לשמור איתם על קשר. והמנחה שלי גם הציע לנו לשמור איתו על קשר. והשיעור אתמול היה ממש נחמד והיה מעניין, ובשני השיעורים האחרונים ישבה איתי מישהי שאני ממש מתחברת אליה וזה היה כיף. והיו כל הימים האלה שנפגשנו שעה לפני תחילת השיעור וכל הזמן דיברנו ועבדנו והיה נורא מעניין ואני נהניתי.

ויש לי המון זכרונות טובים, אבל אני בכל זאת עצובה. אני אתגעגע.