בני אדם לא אוהבים שינויים.

זאת עובדה. רוב האנשים לא אוהבים שינויים, בטח ובטח שלא שינויים דרסטיים. רוב השינויים שנעשו בחברה נעשו על ידי המיעוט, אולי מלבד המהפכות הגדולות. בדרך כלל היחיד הוא זה שפורץ את הדרך עבור הקבוצה, ולא להפך. ברגע שמנהיגי הקבוצה רוצים שהקבוצה תישאר כמו שהיא, שום דבר בה לא ישתנה, ולו רק מעצם העובדה שכל אחד יבטא דעות קיצניות יותר נגד שינוי וכולם רוצים להיות מאושרים על ידי הקבוצה.

אז מה הפלא שאנחנו, גם אם לחלוטין לא במודע, מונעים מעצמנו שינוי?

בתחום האישי אנחנו בדרך כלל משתמשים בטכניקות של שכנוע עצמי. כי הרי ברור שאנחנו כן אוהבים את העבודה הזאת, או שעדיין שווה לנו להישאר פה, או שאנחנו מרוצים מאיך שהבית שלנו נראה ומבן/בת הזוג שלנו, ובכלל, גם המגרעות שלנו הן לא כאלה נוראיות, והן לא עושות אותנו נורא אומללים, אלא רק קצת לפעמים, ובעצם לצאת לשתות כל כך הרבה זה טבעי והגיוני ולא אומר שמשהו לא בסדר. אלה דוגמאות קצת קיצוניות, אבל כל אחד יכול למצוא בחיים שלו דוגמאות לשכנוע עצמי אם הוא רק יבחן אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר.

אבל בני אדם הם בני אדם, ובשביל לעורר כזה שינוי בבני האדם נצטרך כמה מאות שנים לפחות. לשנות את החינוך ולחכות מספיק זמן בשביל שזה ישנה את בני האדם עצמם.

אבל בשביל לשנות את החינוך, אנחנו צריכים להגיע למשרד החינוך או לפוליטיקה. בשביל לשנות את החינוך, את הכלכלה, את התהליכים המדיניים ואת כל הדברים האחרים שאנחנו מסכימים שצריך לשנות, אנחנו צריכים לעודד את הילדים שלנו לחשוב על שינויים יצירתיים, להגיע למקומות הרלוונטיים ולשנות. לעשות את העולם מקום טוב יותר עבורם, עבור הצאצאים שלהם ועבור כל האנשים האחרים. לעודד אותם לחשוב על אנשים אחרים, לחשוב על דברים בגדול, לדמיין ולראות מה הם יכולים לעשות ואיך דברים ייראו טוב יותר.

וזה בדיוק הדבר האחרון שאנחנו עושים.

כי לא רק שאנחנו לא מלמדים את הילדים והנוער לדאוג אחד לשני ולנסות לדאוג לחברה כולה, ולא רק שאנחנו לא מעודדים יצירתיות ומחשבה מקורית, אנחנו גם מפילים (shooting down) את רוב האנשים שכן רוצים לשנות. לאותם אנשים שאומרים שדברים הם לא בסדר אנחנו חוזרים ואומרים שצריך לשחק את המשחק - ולא מבינים שעבורנו המשחק הוא כבר מזמן לא משחק, אלא מציאות. אנחנו אומרים להם שהם גם ככה לא יכולים לשנות, ושהדרך היחידה לשנות היא להיכנס לתחומים מגעילים, לעשות דברים מגעילים ולהפוך לאנשים שהם לא רוצים להיות, למרות שזה לא נכון. אנחנו אומרים להם שהסיכויים שהם יצליחו לשנות הם קלושים ושעדיף שהם יוותרו מראש ויעשו משהו עם עצמם.

והפלא ופלא, הכל נשאר סטטי. הכנסת הנוכחית אמנם חריגה מבחינת הדם החדש שיש בה, אבל הדברים המהותיים עדיין לא השתנו. הם לא השתנו כי אין לנו כוח ואנחנו מספרים לעצמנו שאין שום דבר שנוכל לעשות בכל מקרה. הם לא השתנו כי אנחנו מטפלים בכל מי שרוצה לשנות, ככה שאלה שמתחמקים ובכל זאת מנסים לשנות הם מעטים. זה לא מפתיע שקשה להם כל כך לשנות דברים - ככל שהמיעוט קטן יותר, ככה יותר קשה לו לשנות. באופן לא מפתיע, זה מביא לחוסר שינוי ולתחושה שלא נוכל לעשות שום דבר, מה שרק מחזק את הפגיעה שלנו בעצמנו. והמעגל הזה ממשיך וחוזר שוב ושוב עד שבסופו של דבר אנחנו נהרוס את עצמנו.

שינוי הוא לא מפחיד כמו שהוא נראה. אולי MIG צודק וכל מה שצריך היא מהפכה צרפתית נוספת.