בתגובה לפוסט הזה (שראוי לציין שנכתב בצורה קצת לא ראויה).

להגיע לחדר מיון זה נורא. הייתי שם כבר יותר מפעם אחת, גם כמתנדבת וגם כקרובת משפחה. כבר חיכיתי במשך כמה שעות טובות יחד עם בני משפחה שלי, מיואשת לחלוטין ורוצה רק ללכת הביתה. כבר רציתי לצעוק על אנשים שיבואו לפה כדי שנוכל לוודא שהכל בסדר כי אני דואגת. וזה לא שבשאר בית החולים הכל טוב: כעסתי על הצורה שבה הם התמודדו עם סבא שלי, כי ברור היה שהם לא יודעים מה הם עושים, וכבר רציתי להרביץ לכל הצוות כדי שמישהו יבוא לעזור לו לפני שיהיה מאוחר מדי. אין ספק שלהיות בבית חולים בישראל, עם המחסור ברופאים, השעות המטורפות שהם עובדים והעומס המתמיד, זה לא תענוג גדול.

אבל מעולם לא עשיתי את זה. מעולם אפילו לא עברה בדעתי המחשבה לפגוע במישהו מהצוות הרפואי באמת. כן, הם הרגיזו אותי, הם ייאשו אותי, היו מקרים שבהם רציתי לנסות להוציא את הכאב דרך זעם, אבל מעולם לא באמת חשבתי לעשות את זה. למה? בגלל שא, אני לא מסוגלת להרגיש טוב עם עצמי אחרי שאני פוגעת במישהו, גם אם זה נעשה לכאורה מ"סיבה טובה", וב, אני יודעת איך זה להיות הצוות הרפואי שכועסים עליו.

יש לי הרבה חוויות מההתנדבות שלי במד"א. תודה לאל, אף אחד מעולם לא פגע בי או בצוות שהייתי איתו פיזית, אבל כבר ספגנו צעקות, עלבונות וקללות. בחלק מהמקרים, אין ספק שהחולים או בני המשפחה שלהם באמת היו פוגעים בנו פיזית אלמלא הגענו לבית החולים. כשפינינו תינוק שנפגע בראשו, לדוגמא, ולא היה לנו יותר מדי מה לעשות, אבא שלו לא צעק עלינו? כשלקח לנו זמן להגיע לכתובת כי הדרך היא ארוכה ויש פקקים, לחלוטין לא באשמתנו, לא צעקו עלינו ש"כמה זמן לוקח לכם?" ו"אתם כל כך לא יעילים"?

העניין הוא שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. אנחנו לא יכולים לעשות הרבה לפני ההגעה לחדר המיון, אבל אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. וגם כשאנחנו מגיעים לחדר המיון, אנחנו מנסים לעזור לצוות הרפואי, כי גם הם, בסופו של דבר, עושים מה שהם יכולים מתי שהם יכולים. האנשים האלה, שאת חלקם אני מכירה באופן אישי, עובדים במשך שעות על גבי שעות, הרבה יותר מאיתנו (כשמשמרת במד"א נמשכת שמונה שעות, שזה כבר מכובד), מתזזים בין חולים ומנסים להדביק את הקצב שבו נכנסים חולים חדשים, בלי הצלחה. הם חיים על קפה אפילו יותר מהמכורים שאני מכירה מהבית, ששותים לפחות עשר כוסות ביום. זה כל כך חמור עד שקרה שאפילו לחולה שלנו לא היה מקום, ואותנו תמיד משחררים הכי מהר. אתם חושבים שזה קל להם, לעשות את כל זה?

האמת היא שזה לא. כן, יש סלקציה. כן, צריך להחליט מי נכנס למחלקה פנימית ומי עובר לטיפול נמרץ. אבל למרות שזה נראה ככה, זה לא פשוט גם עבור הרופאים שמחליטים את מי צריך להעביר לאן, כי הם אנושיים, וגם להם זה לא פשוט לרסק את התקוות של אנשים. אבל האמת היא שהרבה מהאנשים שמגיעים למיון באמת לא צריכים ללכת לטיפול נמרץ, ולפעמים אפילו לא למחלקה פנימית. אם כבר, אולי הם צריכים ללכת לקופת החולים ולקחת מרשם מרופא המשפחה שלהם. הישראלים נמצאים בכזה לחץ שהם מגיעים למיון סתם - כאילו כל כאב בטן הוא סימן לגידול וכל כאב ראש הוא סימן לפקיעת כלי דם במוח. רוב הנסיעות שלנו במד"א הן נסיעות כאלה: של אנשים שבמקום ללכת לרופא שלהם, מחליטים לנסוע לחדר מיון "כדי להיות בטוחים".

אז מה הפלא שיש יותר מדי חולים ומעט מדי מיטות טיפול נמרץ?

וכן, קורה שרופאים טועים. קורה. כמו שמהנדסים טועים, ופסיכולוגים טועים, ופיזיקאים טועים, גם רופאים טועים. במקרה שלהם הטעות עשויה להיות קריטית, כמו שהוכיח המקרה של סבא שלי - כי זה אומר שאנשים מתים. בני אדם, כמוהם. אתם חושבים שזה קל להם לראות את זה? אתם חושבים שקל להם להבין את זה? ואתם חושבים שהם לא מרגישים אשמה עד שאתם באים, מכים אותם ומקללים אותם?

הסלקציה היא דבר הכרחי. גם העומס בחדרי המיון הוא הכרחי, למרות שחלק גדול ממנו מיותר לחלוטין, ונגרם אך ורק באשמת האזרח הישראלי. ומותר לכעוס, וזה בסדר, וזה אפילו הגיוני שכועסים ומתוסכלים ועייפים כשרק רוצים טיפול עבורנו או עבור הקרובים שלנו, כי אנחנו דואגים כל כך שאנחנו לא מצליחים לחשוב על שום דבר אחר, ורק רוצים שיגידו לנו שהכל בסדר.

אבל זה לא בסדר להשתמש באלימות. ויותר מזה, אין שום סיבה לגיטימית לשימוש באלימות. ונכון שהאלימות מדגישה את המצב הנוראי של בתי החולים במדינה הזאת, ונכון שמערכת הבריאות קורסת תחת העומס, אבל זה עדיין לא הופך את זה ללגיטימי להשתמש באלימות, וזה עדיין מצביע על משהו בהקשר של בני האדם. זה מצביע על זה שבני אדם לא יודעים לרסן את עצמם. והאלימות הגוברת לאורך השנים מצביעה על זה שהמוסר של בני האדם הולך ונעלם עם השנים (ואפשר לראות את זה גם כשמסתכלים על נתוני אלימות מחוץ לבתי החולים). וזה מצביע על זה שבני אדם איבדו לחלוטין כל שמץ של פרספקטיבה, של יכולת לראות מנקודת מבטו של האחר, ושל יכולת להבחין בין מותר ואסור.

כי אותם אנשים שיודעים את כל אלה, הם גם האנשים שיודעים לא להכות ולא להשתמש באלימות, ואלה, דרך אגב, הם דווקא הרבה מהאנשים שמגיעים לשם. 

אז אריק, אני בטוחה שקשה לקבל את זה, אבל ההערות שלו לגיטימיות לחלוטין. שלו וגם של האורח שהגיע לכאן. מהדברים שלך וההצדקות שלך אני מניחה שאתה אחד מהאנשים שכן משתמשים באלימות, אבל האמת היא שזה לא לגיטימי, זה לא בסדר, וזה אומר המון עלייך ועל שכמותך. הפתרון, דרך אגב, הוא פשוט - להפסיק להתנהג ככה. זה גם ידרוש פחות הצדקות ויפחית קונפליקטים פנימיים. בסך הכל, זה משפר את החיים.

וזה.