בשנת 1965 ערך הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם את אחד הניסויים שהכי זעזעו את הקהילה הפסיכולוגית. מילגרם יצר תרחיש מדומה שבו "פרופסור" (משתף פעולה) ערך מחקר בנוגע ליכולות הזיכרון של בני האדם. לשם כך הוא בחר בכל ניסוי שני נבדקים (כשהאחד הוא משתף פעולה והשני הוא נבדק אמיתי) והגריל ביניהם את התפקידים מורה ותלמיד (כמובן שהתלמיד תמיד היה משתף הפעולה). לאחר מכן הפרופסור הסביר להם שעל המורה ללמד את התלמיד צמדי מילים, ולאחר מכן ייערך מבחן שבו המורה יאמר מילה אחת והתלמיד יצטרך להשלים את הצמד. במידה והתלמיד טועה, על המורה לחשמל אותו במכת חשמל שעצמתה מתחזקת עם כל טעות ב-15 וואט, עד להגעה למקסימום של 450 וואט, מנת חשמל קטלנית. מטרת התרחיש המדומה של מילגרם היתה לבדוק כמה בני אדם יתנו לנבדק את מכת החשמל בעצמת 450 וואט.

לאחר שהמורה והתלמיד קיבלו את ההסבר, התלמיד נקשר לכיסא חשמלי (מזויף). המורה והפרופסור אז עברו לחדר אחר, כך שהתקשורת בין המורה לתלמיד התנהלה דרך אינטרקום. הפרופסור נתן למורה להתנסות במכת חשמל בעצמה של 60 וואט כדי להראות לו שהמכונה שנותנת את המכות החשמליות עובדת. לאחר מכן התחיל הניסוי.

לאורך נתינת מכות החשמל משתף הפעולה התנהג כאילו קיבל מכות חשמל אמיתיות. בעצמה מסוימת הוא היה גונח, בעצמה אחרת הוא היה צועק ודורש להשתחרר מהניסוי, ומעצמה מסוימת עד 450 וואט הוא היה דומם. כאשר הנבדקים פנו אל הפרופסור להפסיק את הניסוי, הוא אמר להם שעליהם להמשיך כי הניסוי מחייב זאת. לפרופסור היו ארבעה משפטים מובנים – מי שדרש לעצור אחרי כולם עזב את הניסוי, אך רק אם הוא לא נכנע קודם לכן.

כשפסיכיאטרים נשאלו כמה אחוזים מהאנשים הם מעריכים שיתנו את מכת החשמל הקטלנית, הם העריכו שארבעה אחוזים מהאנשים יעשו כן. בפועל 65% עשו זאת. הניסוי של מילגרם הדגים את הנטייה של בני האדם לציית לסמכות.

כשדיברתי עם MIG אתמול וציינתי שנמאס לי להילחם בבית הספר שלי, הוא אמר לי "תלמדי לציית לסמכות". כשדיברתי עם מר ג' לפני שלושה שבועות, אחרי הבגרות באנגלית, וסיפרתי לו על המלחמות שלי בנוגע לבגרות במתמטיקה, הוא אמר שמערכות גדולות לא יודעות להתמודד עם אנשים מיוחדים. מה ש-MIG אמר לי לעשות זה בדיוק הסיבה למה זה נכון.

רוב האנשים הם אנשים סמכותניים (אנשים שמעריכים סמכות וצריכים שמישהו סמכותי יגיד להם מה לעשות). גם אם הם לא היו כאלה, וגם אם הם לא עושים את זה בכל מקרה, רוב האנשים בכל זאת עושים את זה בנסיבות אלה ואחרות. זה נוגע גם לקונפורמיות, שהרי בדרך כלל מי שקובע איך תתנהג הקבוצה הוא המנהיג. מחקרי המשך למחקר הקונפורמיות של אש מוכיחים ש-75% מבני האדם עשו את זה לפחות פעם אחת, ומתוכם 25% עושים את זה תמיד. האמת היא שקל יותר לעקוב אחרי הקבוצה ואחרי הסמכות, ובדיוק בגלל זה רוב האנשים עושים את זה.

בראש רוב המערכות הגדולות, אם לא בכולן, עומדים אנשים סמכותיים. אנשים שיודעים איך בדיוק הם רוצים שדברים יראו ומה נוח להם. למי שקרא את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, מדובר בטוהי ושכמותו, האנשים שמעצבים את החברה שלנו ואת המערכות הגדולות שבהן. ואותם האנשים, אם לנסח את זה בצורה הכי פשוטה שאפשר, בדרך כלל לא רוצים שדברים ישתנו.

כי זה נוח. זה נוח לכולם כשכולם מתעסקים בכולם והדברים שחשובים לנו הם הדברים השוליים. אפשר לקחת את "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי כדוגמא: נוח לכבאים ולממשל לשרוף את הספרים, כי ככה בני אדם נשארים ממוקדים בעבודה שלהם ובטלוויזיה או חיי החברה הקיימים-בקושי שלהם. וזה נוח שכולם מתעסקים בריאליטי ובכוכבים וכל אחד מבסס את הדעה שלו על עצמו ולפעמים גם על העולם על הדעות של האנשים סביבו. וזה בדיוק מה שיוצרות הקונפורמיות והנטייה של בני האדם לציית לסמכות.

ואז המיוחדים נתפשים כמוזרים. וזה לא רק זה – אנשים מעודדים אחד את השני להיות כמו כולם. התרבות שלנו והחינוך שלנו (בעולם המערבי בכלל, לא רק בישראל) דורשים מילדים לציית לסמכות, עד שזה מגיע לרמה שטבח בכפר ערבי או רצח עם יכולים להתקיים. והמערכות, שמורכבות מאנשים כאלה, לא מסוגלות להתמודד עם אנשים מיוחדים, כי הם כל כך שונים ולא פועלים לפי הסכמות החברתיות שלהן. והאמת היא שאף אחד לא רוצה להתמודד איתם.

ובסופו של דבר, אנשים ממשיכים להתעסק בחברה. ציות לסמכות וקונפורמיות הם, מסתבר, כל מה שצריך בשביל להשאיר את החברה שלנו באותו המקום.