הבנתי!
אני כל כך טיפשה לפעמים שזה מפחיד ("את לא טפשה, את לומדת", אני יודעת). נכון שאני כל הזמן מחפשת אינטגרציה של החומר, בנייה של איזו תמונת עולם שלמה כלשהי שתהיה לי הגיונית? ואני עושה כל מיני קישורים מעניינים כאלה שאנשים בדרך כלל לא מצפים להם? (המנחה שלי אהב את זה שהיתה לי שאלה בנוגע לשני פרקים נפרדים. אפילו קיבלתי כל הכבוד.) ונכון שאפשר לחשוב מזה שאני עושה את זה במקומות הנכונים? אז זהו, שלא ממש. (טוב, לא תמיד.)
כמו שאמרתי לך, הימים האלה היו קצת בעייתיים. הכל סבב סביב פוליטיקה ובני אדם ואיך שכולם צריכים להתנהג בצורה שתגרום לאחרים לרצות לעשות דברים בשבילם וזה משגע אותי. ואתה מכיר אותי, אני כנה, אני אומרת מה שאני חושבת ואיך שאני חושבת, אני משתדלת להיות מנומסת אבל יש ויש, אני מתנהגת בדרך שלי ועובדת בדרך שלי ואוהבת את הדברים שלי ולא אכפת לי מה כולם/בעלי סמכות/אחרים אומרים.
אתמול אחרי שדיברנו הלכתי לחפש איזה ציטוט מהודעה ששלחת לי פעם, על זה שלא תמיד חכם להיות יוצא מן הכלל. מאוחר יותר, בערב, חשבתי לעצמי שגם כשאני אומרת ככה תמיד את האמת ועושה מה שאני רוצה והכל זה להיות יוצאת מן הכלל. כן, זה משחקים שהם קצת פוליטיים, וכן, זאת נטייה טבעית של בני אדם, אבל יש בזה בעיקר בעיה שלי, כי אני לא רוצה להיות כמו כולם. כי אני רורק. וכן, בני אדם משגעים, ומגעילים לפעמים, וכבר הסכמנו שקשה לנו, החיצוניים, להעריך אותם ככה, אבל יש בזה גם משהו מהרצון הזה להישאר מי אני ולעזאזל עם החברה. להיות יוצא מן הכלל.
אבל לפעמים, כמו שאמרת, עדיף להיות אחד מכולם. כמו שבאוניברסיטה אף אחד לא יודע שאני מחוננת או תיכוניסטית ואני סתם אחת מכולם, גם כאן צריך לדעת להתפשר לפעמים - למען הסדר הטוב, אם לצטט אותך. וחלק מהעניין הזה זה לדעת גם לסלוח לאנשים לפעמים על זה שהם בני אדם (למרות שזה קשור יותר להתמקדות בטוב שדיברנו עליה אתמול)... ולדעת איך להתנהג עם בני אדם (MIG שאל אותי אתמול למה אני לומדת פסיכולוגיה אם אני לא משתמשת בזה. צודק, האמת.) ומתי כדאי פשוט להתנהג לפי הנורמות. יכול להיות שזה לא מוסרי לפעמים לדעתי, אבל זה הכרחי כדי להיות חלק מחברה. ובסופו של דבר, למרות שאני מתלוננת לפעמים, אני נהנית מבני אדם.
אז כן, אתה צודק. זה הכל קשור אחד לשני. וכאמור, אני מרגישה קצת מטופשת. אבל זה לא כזה נורא. לפעמים צריך להתפשר גם על מוסר.
אתה יודע שהיום בשנה שעברה היתה לנו השיחה ההיא... יום קצת קשה, אבל יהיה בסדר. אני עדיין זוכרת שהיה לנו שיעור לשון במקום ספורט, ונכנסת לכיתה וביקשת להוציא אותי, וחייכתי כי תמיד היו לנו שיחות נהדרות, ואז דיברת על העבודה באזרחות ועל ההודעות שאני שולחת לך... וקצת הרגשתי מטופשת והתביישתי בזה שעשיתי את זה, ואז אמרת שלא נוכל להמשיך לדבר ככה והתחלתי לבכות בלי שליטה (זה גנטי! תשאל את אמא שלי). ואני זוכרת שירד גשם והסתובבתי בחוץ כל השעה השנייה וכשהיה צלצול אתה לא באמת רצית לעזוב אותי ככה אבל היית צריך ללכת לשיעור. וברחתי הביתה ובצהריים דיברתי עם MIG... זאת היתה תקופה קצת קשה.
אבל עכשיו הכל בסדר, נכון? או שרק אני חושבת ככה?
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm