בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. בשורה של ועידות, הן לפני סיום המלחמה והן אחריו, נקבעו גבולות חדשים באירופה, בין היתר לרומניה, איטליה, פינלנד ופולין. שלוש מתוך ארבע המדינות הללו היו חלק ממדינות הציר, המדינות שלחמו יחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית נגד בעלות הברית. כעונש על הצד שבו בחרו ועל הדברים שעשו במשך תקופת המלחמה הוכרחו איטליה, פינלנד ורומניה לשלם פיצויים לבעלות הברית ולוותר על שטחים שהיו שלהן לטובת מדינות אחרות. יש לציין שעד מלחמות העולם והויתורים המדיניים שנעשו לאחריהן, באירופה התנהלו מלחמות בנושא שטחים בלי הפסקה, ועל הרבה שטחים קשה להגיד שהם היו שייכים למדינה מסוימת מהרגע שהוקמה ועד המלחמות.

בשנת 1967 התרחשה מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה הצליחה מדינת ישראל לכבוש שטחים ממצרים, ירדן וסוריה, כולל חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן. בסופו של דבר, כחלק מהסכם השלום עם מצרים (1979) וירדן (1994) הועברו אל שתי המדינות שטחים שונים בגדלם ממדינת ישראל. אם ליצור הקבלה בין אירופה של סוף מלחמת העולם השנייה לישראל של אמצע עד סוף המאה ה-20, למרות ההפסד הצורב של מדינות ערב וה"עונש" שלהן, הוחזרו להן שטחים, זאת בניגוד למה שהתרחש באירופה. אילו בישראל היה מתרחש מה שהתרחש באירופה, מדינות ערב היו מוכרחות לחתום על הסכם השלום ללא קבלת שטחים בחזרה. ובכל זאת, בחרנו בדרך הטובה יותר.

אז למה אנחנו צריכים להחזיר היום שטחים ששייכים לנו בצדק?

בזירה העולמית מספרים שעברנו מאה, שלא ניתן להקביל את מה שקורה היום למה שקרה פעם, ושפה, בניגוד לאירופה, עדיין יש סכסוכים. לכאורה, היום המדיניות בעולם היא מדיניות של שלום, שמירה על ריבונות והענקת חופש ועצמאות, אבל האמת היא שהמדיניות נשארה אותה המדיניות: מדיניות של צביעות. כי לא רק שכולנו יודעים שלא יתקיים שלום גם אם נחזיר שטחים, אלא גם כולנו יודעים שאם זאת היתה כל מדינה אחרת במקומנו - ממדינות אירופה, ארצות הברית וכדומה - הם היו פועלים בדיוק באותה הדרך, וכנראה שאפילו בצורה גרועה יותר.

כי האמת היא שאם הפלסטינאים היו רוצים רק את השטח כדי להקים מדינה, החיים באזור רצועת עזה וברצועה עצמה היו נראים אחרת. בתור התחלה, לא היה עומד בראש הרצועה ארגון טרור מוכר (גם בזירה העולמית) שהמטרה היחידה שלו היא להרוס את ישראל (והוא אפילו מצהיר על כך בגלוי). הם היו מתמקדים בבנייה של מקומות מגורים, כפי שהם עשו לפני שחמאס תפס את השלטון, ובדיוק כמו בין השנים 2005 עד 2007, אנחנו היינו מסייעים (חשוב לציין שגם היום מדינת ישראל מעבירה מזון ותרופות לרצועה). הם היו מוכיחים שהדבר היחיד שהם רוצים הוא מקום להתיישב בו ולהקים בו איזושהי מדינה ריבונית, ולא מתמקדים רק בלנסות להרוס את המדינה. הם היו מקבלים את העובדה שאנחנו כאן (דבר שחלקם לא הצליחו לעשות מאז קבלת החלטה 181) ומנסים ליצור איזושהו דו-קיום בינינו. (אמנם יש גופים שמנסים לעשות את זה, אבל הפלג הכי חזק בשלב הזה הוא חמאס ברצועת עזה.)

במקום זה, הם שולחים מחבלים ויורים טילים על ישובי עוטף עזה. הם קוראים לרוצחים שלהם גיבורים. אילו הם היו מחפשים שלום, הם היו מנסים להגיע אליו בדרכי שלום. הפעולות שלהם מוכיחות רק שהדבר היחיד שהם רוצים הוא את ההשמדה המוחלטת של מדינת ישראל. מבחינתם, אנחנו מפריעים להם מאז ימי המנדט הבריטי, ואפשר לראות את זה במעשים שלהם מאז: חוסר ההסכמה לגבי הגבולות שייקבעו (כשהם סירבו לגבולות בכל פעם, ולא משנה איך נראתה המדינה שלהם), במחבלים, בפיצוצים, בלוחמת סייבר, בלוחמה על דעת קהל, ובצורה שבה הם מתנהלים בעצמם. החזרת השטחים "שלהם" לא תביא לשום דבר מלבד עוד מלחמה - בדיוק כמו שהחזרת הגולן לסוריה תביא.

ואני רק רוצה להגיד שאני רוצה לראות מדינה אירופית או אמריקאית שתעשה את מה שאנחנו עושים. שאל מול פלג קיצוני שלוחם במדינה ומוכן לעצור רק עם הקריסה שלה היתה עומדת בדממה כמעט מוחלטת ומנסה שלא לעשות כלום, בזמן שהיא עדיין מסייעת לאזרחים שחיים באזור בו נמצא הפלג הזה. שהיתה יוצאת למבצעים כמו "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" רק פעם בכמה שנים, ולא במשך תקופה ארוכה, עד שהיא היתה מרסקת את הפלג. הרי כולנו - וגם הפוליטיקאים במדינות הללו בעצמם - יודעים שאם ארצות הברית או כל מדינה באיחוד האירופי היתה צריכה להתמודד עם דבר כזה, היא היתה מרסקת אותם בלי לחשוב פעמיים, ולעזאזל עם "פוליטיקה בינלאומית". אז למה לנו אסור ולהם מותר?

טוב, כי ככה זה בפוליטיקה - כולנו צבועים וכולנו מרשים לעצמנו את מה שאנחנו לא מרשים לאחרים.