זוכר שכתבתי את החיבור על "כמעיין המתגבר" ושלחתי לך אותו, ואמרת לי שלדעתך המסקנה של הספר לא נוגעת לנתק בין היחיד לחברה, אלא דווקא לזה שהיחיד פורץ דרך עבור החברה? (דיברנו על זה גם לפני שסיימתי את הספר, אבל אני מתייחסת דווקא להקשר הזה.) זה היה בדיוק אחרי השיחה שלנו, ולא רציתי להתמודד עם כל מה שקשור אלייך, אז התעלמתי מזה, אבל חזרתי לזה אחרי זה, כשהצלחתי להסתכל שוב על דברים שקשורים אלייך.

וחשבתי לעצמי שאני מניחה שיש בזה משהו, אבל לא כל כך הצלחתי להתחבר לזה.

היום בבוקר, כשאמרתי שאני מחכה לראות את הפרצוף שלהם כשאני אצא מהבגרות מרוצה לחלוטין אחרי שהיא תלך ממש טוב, אמא אמרה לי שלא יכול להיות שאני גם פורצת דרך (כי אמרתי שאני מאיימת עליהם, כי אני יוצרת תקדימים) ואני גם רוצה שהם יפגעו מזה, כי זה קצת פוגע במה שאני מנסה לעשות. 

ופתאום הבנתי שאני באמת פורצת דרך עבור החברה.

כי אתה מבין, הדרך שבה אני כותבת והדרך שבה אני מתנהגת משקפים את אופן החשיבה שלי (באופן טבעי). ואם אני כותבת על היחיד שמנותק מהחברה, שהוא עצמו למרות כולם, שהוא מתעלם מהחברה וממה שנוח לחברה ועושה מה שטוב לו, זה בגלל שזה באמת מה שאני רואה בזה. כי אני היחיד הזה (מה אמרת לי על זה שאני חיה את הספר הזה, בניגוד לרוב האנשים, שלא לוקחים ממנו כלום?) ואני זאת שמנותקת מהסביבה ועושה מה שנוח לה. אבל באותו הזמן לא יכולתי להתמקד ביותר ובלפרוץ דרך ובלעשות דברים מקוריים - כי בכלל לא ידעתי מי אני אז ומה טוב לי, פשוט כי עוד לא ממש היתה אן.

ועברה שנה (ויומיים) מאותו היום, ופתאום אני רואה שדברים השתנו. כי אני מגובשת פתאום, ואני יודעת מי אני ומה אני רוצה ומה טוב לי, ואני מוכנה להילחם בשביל לעשות מה שטוב לי, גם אם זה אומר שאני נכנסת למלחמות. ואני אמנם עדיין לא מגובשת כמוך (נו, מה דיברנו על העשרים שנה האלו?), ואני אמנם עדיין עושה שטויות ועדיין לומדת יחסי אנוש והכל, אבל אני שונה. יש לי ביטחון עצמי פתאום. אני מוכנה ללכת נגד כל העולם, אבל לא בשביל לעשות דווקא, ולא בשביל להוכיח עליונות או משהו, אלא בשביל לעשות מה שטוב לי. ואם "על הדרך" אני פורצת דרך עבור אחרים ויוצרת תקדימים... אז מה רע?

ואתה יודע מה עוד הבנתי? הבנתי גם שאני מבינה פתאום עוד משהו שרורק מדבר עליו. אתה זוכר ששאלתי אותך איך יכול להיות שהוא לא נקרע לגזרים כשהוא צריך להילחם בכולם כל הזמן, ואיך יכול להיות שהוא לא כמו ויינאנד ורוצה להראות לכולם שהם טעו והוא צדק? (""האם כשהיית ילד, וידעת איזה דברים אפשר לעשות, ולעשות יפה, לו רק היה לך הכוח לעשות אותם, האם לא רצית לצרוח כשראית סביבך רק חוסר כישרון? רק גולגולות חלולות שלא היה לך הכוח לרוצץ? רק פקודות שיש לציית להן, ועוד מאנשים נחותים ממך? האם הרגשת את זה?" "כן." "ואז הפנית את הזעם בחזרה פנימה, ואיחסנת אותו, והחלטת להניח להם לקרוע אותך לגזרים, אם זה מה שצריך, אבל אמרת לעצמך שיום יבוא ואתה תשלוט באנשים האלה ובכל מה שסובב אותך?" "לא." "לא? הרשית לעצמך לשכוח?" "לא. אני שונא אי כשירות. זה הדבר היחיד שאני שונא. אבל זה לא הניע אותי לשלוט באנשים. וגם לא ללמד אותם לקח. זה רק דירבן אותי לעשות את העבודה שלי בדרך שלי, וגם להיקרע לגזרים, אם זה מה שצריך." "ונקרעת?" "לא. לא במובן האמיתי של המילה."" (עמ' 433-434))

אז הבנתי. כי כן, המלחמות האלה מעייפות אותי, וכן, קצת נמאס לי מהן, וכן, אני מתוסכלת מבני אדם ובא לי ללמד את כולם איך להתנהג, אבל לא בקטע של שליטה, ממש לא. ואני מעדיפה להמשיך לעשות דברים בדרך שלי, כי אני שומרת על היושר שלי, ואני עומדת מאחורי מי שאני, ובסופו של דבר, הם לא מצליחים לרסק את מי שאני, והם גם לעולם לא יצליחו.

גאד, אני חייבת לספר לך את זה בפעם הבאה שאני אראה אותך. אני כבר יכולה לראות את החיוך שלך.

ואני חושבת שאחרי המבחן בפסיכו' אני אקרא את "מעיין" שוב.

אני מקווה שנחת מספיק בסופ"ש, ושיש לך כוחות לעוד שבוע מטורף. אני סומכת עלייך שלא תעבוד יותר מדי.

אן.